14 שנה ל"על המשמרת" של פורטיסחרוף, אלבום הרוק הישראלי הגדול האחרון

אין דבר שהמוזיקה הישראלית מאוהבת בו, ובפרט הרוק הישראלי על שלל נספחיו וגווניו כמו לחגוג יובלות לאלבומים.  זה נובע ממשבר מסוים שכבר כתבתי עליו אפילו בתקשורת אבל בגדול זהב מתחבר לפואנטה שקשורה גם קצת לפוסט הזה והיא התחושה שלא יוצאים כבר אלבומי רוק מכוננים. אנחנו מתגעגעים לתקופה שכל אלבום כזה נישא על גלי ביקורת ובעצם אנחנו מתגעגעים לתקופה שבה התרבות הישראלית עוד הייתה גמישה כמו פלסטלינה מצד אחד, אבל היוצרים היו רוקיסטים במהותם מהצד השני ומרדו בדור שקדם להם, דור הפלמח או הגלות. במצב כזה מה שנותר הוא לחגוג את האלבומים המכוננים הללו בתחושה שכבר אין מה לכונן. פורטיסחרוף הם מלכי הכינון בערך מתחילת העשור, אחרי שצברו את הקילומטראז' שמאפשר מספיק הסתכלות אחורנית. ככה פורטיס חגג בשעתו כך וכך שנים לפלונטר, ולא מזמן חגגנו כך וכך שנים לסיפורים מהקופסא, ועכשיו מציינים כך וכך שנים ל"1900?" של הצמד, וצפו לכאלה עוד בעתיד כמובן.

לכן, מכיוון שאני מתעקש אם כבר להסתכל בפרספקטיבות קצת שונות על דברים, שמתי לב שבמקביל לכך שמציינים 30 שנה ל1900? (איזה מציק הסימן שאלה הזה) הרי שאנחנו נמצאים כעת גם בשנה שבה מציינים קצת פחות ממחצית מהזמן הזה, כ-14 שנה ליציאת האלבום האחרון המשותף של הצמד "על המשמרת", ושראוי לכתוב גם עליו וגם על הדרך של הצמד בדרך אליו שהיא לא פחות מעניינת בעיני. (דווקא בגלל ש14 זה סתם מספר שכזה) באופן כללי, אם האלבומים של פורטיסחרוף בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז היו האלבומים המכוננים של דור הX, הרי שעל המשמרת הוא אלבום מכונן לדור שלי, דור הY. הייתי בדיוק בגיל המתאים כשהאלבום הזה יצא ואני עוד זוכר שמשיחות תמיד עם חברתי הטובה נועה, הסכמנו פעם כמה האלבום נותן תחושה של האביב ופסח, כי הוא יצא בסמוך לכך. וצריך להגיד שיש פה כמובן הבדל כמותי. הקילומטראז' של פורטיסחרוף בתקופתם הראשונה מבחינת הוצאת אלבומים היה מדהים. אחרי שמינימל קומפקט התפרקה הם שחררו ב88 את "סיפורים מהקופסא", ב89 יצא East on fire של ההרכב הזוגי שהם הקימו כדי לשיר באנגלית Foreign Affair (שם שמאד משקף את רוח השירים של סיפורים מהקופסה דווקא). ב90 יצא 1900? כאמור. ב91 "הכל או כלום" של סחרוף (שעוד נגיע ללמה הוא חלק מהספירה), ב92 אלבום ההופעה שלהם, ובמקביל גם "להתראות בחלומותיי" של פורטיס (כנ"ל תכף נגיע). כלומר בטווח של 4-5 שנים הם הוציאו כותר חדש כל שנה בעבודה המשותפת שלהם. בהשוואה לזה מי שגילה אותם מחדש ב2005 נאלץ להסתפק לכאורה בהרבה פחות.

אבל זה לא באמת היה פחות שכן כמו שאני טוען מהכותרת של הפוסט, "על המשמרת" הוא קודם כל אלבום נהדר ומשובח, ומהטובים ביותר שיצאו בתולדות המדינה. אבל יותר מזה – זה כנראה האלבום הגדול האחרון ברוק הישראלי. חשוב לי להדגיש. אני לא קאקר שטוען שהיום כבר לא עושים רוק כמו פעם. אני לא חושב שהולך ופוחת הדור, ולדעתי בכל חודשיים אפשר למצוא איזה אלבום ישראלי חדש שיוצא שהוא לכל הפחות אחלה, ובכל שנה יוצאים אלבומי רוק נהדרים, על חלקם כתבתי גם בבלוג הזה. יצאו אלבומים נהדרים, מהשורה הראשונה והאחרית של אמנים בארץ. אבל כשאני אומר שעל המשמרת היה האלבום הגדול האחרון ברוק הישראלי אני מתכוון בדיוק למשפט הזה. לא שהוא היה האלבום הטוב האחרון, המוצלח האחרון, או ההכי טוב בכלל. אני חושב על הביטוי המאוס הזה "רוק ישראלי" על כל המשתמע מכך. משמע רוק שכמאמר אריק איינשטיין הוא יושב על הגדר רגל פה רגל שם. הוא תמיד לוקח את האסתטיקות שלו מחו"ל, אבל הוא מנסה לפעול בכאן ובעכשיו הישראלים ונשמע מחובר לחברה הישראלית. לא כל אלבום בישראל שמוקלט עם גיטרות חשמליות הוא בהכרח רוק ישראלי במובן הזה. אבל יש כאלה שלגמרי פועלים בגזרה הזו כמובן (בשנים האחרונות הבולט ביותר הוא דודו טסה לדעתי). ובתוך המקום הזה של הרוק הישראלי, לא היה עוד אלבום מאז על המשמרת שיצא בשנת 2005, שהיה גדול כל כך. גדול במובן שהוא גם זיקק היטב את החברה הישראלית בתוך אסתטיקה של אלבום רוק, גם זכה להצלחה רבה של המבקרים ושל הקהל, וגם לדעתי היווה נקודת מפתח בקריירה של הצמד לאחר מכן, והם לא חזרו לאותה נקודה שבה הם היו לפני כן.

כדי להבין איך הגענו לעל המשמרת, צריך לראות מה קרה בעצם לקריירה של פורטיס וסחרוף אחרי שהם הפסיקו להיות פורטיסחרוף. מבחינה זו אלבומי הסולו שלהם הם עניין קצת מבלבל. "הכל או כלום" של סחרוף ו"להתראות בחלומותיי" של פורטיס הם בעצם, אלבומי פורטיסחרוף לכל דבר ועניין. השניים המשיכו לכתוב ולהלחין ביחד, וגם ההרכב שלהם המשיך להיות ההרכב שמנגן יחד איתם. ההבדל היחיד היה פשוט בשאלה מי שר בפרונט. בהכל או כלום סחרוף שר, ובלהתראות בחלומותיי זה היה פורטיס. באלבום ההופעה "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" גם בוצעו שירים מ"הכל או כלום", ובקליפים הנהדרים מזהו זה של השירים מהאלבום, רואים את פורטיסחרוף כהרכב לכל דבר ועניין. זה גם לא מקרי שבאיחוד של פורטיסחרוף ב2005, הם פתחו עם "לונדון תל אביב ברלין או בריסל" מלהתראות בחלומותיי – סמל לכך שזו עבודה משותפת שלהם.

 

לכן, יותר נכון להסתכל אחרי האלבומים הללו, כאשר באמת נפרדו דרכיהם. בדרך כלל נוהגים לשרטט בשלב הזה את הקריירה של סחרוף שהחלה לנסוק וללבלב ממש. עם סימנים של חולשה שהיה עם אופי אמנותי יוצא דופן, אחריו חם על הירח הרגוע יותר אך היפה, ומשם כמובן ההצלחה העצומה עם נגיעות שהפכה את סחרוף לבעל הביטוי המאוס בתבל "נסיך הרוק הישראלי", וקצת אחר כך שבר עם "האחר" המצוין והנהדר (שהיה ונותר אלבום הסולו האהוב עלי שלו). קצת אחר כך אגב מעניין שחזר לשיתוף הפעולה עם רע מוכיח והוציא את 11א, אלבום אמנם חלש יותר מהקודמים, אבל גם כזה שבדיעבד כלל כמה פנינות מקסימות ממש ("לא שוכח" היה ונותר שיר ענק ויפהפה).

אבל על סחרוף כאמור גם מדברים יותר. פורטיס הוא סיפור מעניין יותר כשצריך להבין איך השינוי שעבר, גם הוביל אותנו ל"על המשמרת" ומה האלבום הזה גם עשה לקריירה שלו לאחר מכן בעיני. אחרי הפרדיה מסחרוף, פורטיס הוציא את "שוטר פושע והענק לוחש", אלבום עם סאונד שונה מהסאונד הפורטיסחרופי. רוק גיטרות וצרחות, מסרים חזקים מאד. אוסף שירים מהחזקים ביותר בקריירה שלו. אם "להתראות בחלומותיי" הוא אלבום נשכח שמוכיח את סיום האנרגיה הפורטיסחרופית, אין ספק שהחידוש בשוטר פושע ניכר מאד. וזה לא רק "את לא" ו"תלוי על הצלב" שהפכו להימנוני רוק, זה כמעט כל שיר ושיר שם שהוא פצצה לפנים

אבל אחרי שוטר פושע, יש איזה רעיון שמתגלגל שאומר שפורטיס קצת שקע בקריירת הסולו שלו וזאת במקביל לעליה של סחרוף. האלבום הבא היה "איפה הסוסים" שהיה אלבום קודר מאד, קצת קשה יותר לשמיעה, אם כי לא שונה מאד משוטר פושע (וגם היה עם אותו הרכב). ובכל זאת משהו חרק, למרות שהשירים עדיין נשארו יפים מאד, אבל קשה להגיד שהם הטביעו איזה חותם על הקריירה של פורטיס מאז ועד היום. אחר כך ב1998, פורטיס דווקא שובר לכיוון אחר ומפתיע – הוא חובר לשלומי ברכה ומוציא איתו אלבום משותף. הסאונד הפעם היה תערובת נהדרת ויפה. לכאורה הרבה יותר מיינסטרים, אבל עם אנרגיות פורטיסיות. אבל כנראה שגם שם משהו לא ממש עבד. (בגדול על כל אחד מהאלבומים כאן הייתי יכול לכתוב פוסט שלם ועל כמה שאני אוהב אותם ולנתח בהם שיר אחרי שיר. נעשה את זה בגלגול הבא).

אבל לדעתי היה איזה משבר אמיתי בקריירה של פורטיס סביב 2001, כשהוא מוציא את "חצי אוטומטי". אלבום שהוא בעיני, כנראה היפה ביותר והמרגש ביותר של פורטיס אי פעם, ואלבום שבאמת כמאמר הקלישאה, מעולם לא זכה לכבוד שמגיע לו. הסאונד הכללי היה, קשה להגיד מיינסטרימי אבל היה בו משהו הרבה יותר "ישראלי", אולי זה גם קשור לתקופה. שומעים שזה אלבום שיצא ב2001, וזה ניכר בעיקר בשיר הנושא המופלא והמושלם

בשיר הנושא פורטיס מדבר על עצמו בכנות מפתיעה ויפה. נכון שקשה בכלל להגיד על פורטיס שהוא מופנם. כמעט בכל אלבום שלו יש מימד של התערטלות נפשית וחשיפה כנה מאד. ובכל זאת, האלבום הזה תפש את פורטיס בתקופה שהוא כנראה הרגיש מאד פגיע. יחד עם הנגיעות האלקטרוניות והאקוסטיות הרכות, זה שיר שבו נשמע שפורטיס כמעט בוכה בו. לדעתי פורטיס ממעט עד היום לשיר שירים מהאלבום הזה, אולי כי הם מזכירים לו תקופה לא נעימה, אולי כי זו הייתה חשיפה אחת יותר מידי (זה סתם ניחוש). כך או כך, האלבום לא עורר המון הדים, ממש כמו שני האלבומים הקודמים שפורטיס הוציא. כל זה בזמן שסחרוף כאמור, הופך לאחד המוזיקאים הדומיננטיים ביותר לא רק ברוק הישראלי שהלך והצטמצם ממילא, אלא בכלל במוזיקה הישראלית. שניהם ליהטטו עם כמה ז'אנרים וסגנונות, ואצל שניהם אף אלבום לא נשמע כמו הקודם לו, אבל סחרוף הצליח להיות יותר עם האצבע על הדופק. הוא הצליח להיות ברגע הנכון של לקחת ז'אנר מסוים ולשים אותו בפרונט. הוא הצליח לעבוד עם אנשים שעיצבו את ה-סאונד הישראלי ברגעים הנכונים, והוא גם צריך להגיד, ידע לעבוד עם מגוון רחב של כותבים (בדגש על מיכה שטרית ודן תורן). פורטיס מהבחינה הזו הוא סוליסט הרבה יותר. אמנם הוא הוציא אלבום עם שלומי ברכה, וחצי אוטומטי נעשה בצמוד לאייל אבן צור בהפקה, ובכל זאת ככותב באלבומי הסולו פורטיס עובד כמעט תמיד לבדו. בלחנים הוא תמיד שותף יחד עם ההרכב/מפיק שאיתו הוא עובד, אבל סחרוף לעומת זאת לא נשאר נאמן לאדם אחד. בכל אלבום יש אצלו בליל של כותבים, מלחינים ומפיקים שעזרו לו כנראה לזקק וליצור תוצרים שלמים יותר. זה לא אומר שהתוצרים של פורטיס פחות יפים (ההפך, הם מדהימים בעיני), אבל אפשר לראות למה דרכי העבודה של כל אחד מהם הובילו אותם למעמד שונה בראשית שנות ה-2000.

ובדיוק בגלל זה, האיחוד שלהם ב2005 ו"על המשמרת" שיצא ב2006, היה במקום מרתק מאד מבחינתי. על המשמרת יצא בתנאים שונים מאד מאשר סיפורים מהקופסה, שיצא בתקופה שבה השניים היו חברי להקה שמחבורים אחד לשני היטב, הגיעו מאירופה, וכאשר היה ברור שהבכורה היא קודם כל לפורטיס שבכל זאת היה שם מוכר יותר בסצינה האלטרנטיבית. ב2005 המצב של המוזיקה הישראלית ושל מדינת ישראל בכלל, היה שונה לגמרי. היינו כבר עשור אחרי כל "מהפכת הרוק הישראלי" על כל המשתמע מכך. ישראל הייתה כבר מאוששת במקצת אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אבל היא עוד לגמרי הייתה באוויר. בכללי הישראלים די היו אחרי כמה שנים מדממות למדי, שרק באמת בסוף 2004 אפשר היה להתחיל לראות את הסוף שלהן. ב2005-6 עוד היינו לגמרי תחת ההלם הזה (בלי לדעת שמלחמת לבנון השניה עוד לפנינו). מבחינה תרבותית, אפשר להגיד שהיה יחסית ריק בתגובה למצב הזה.

מוזר לחשוב על זה. במיוחד כי בשנת 2020, על כל המשתמע מכך, התרבות לגמרי מגיבה למצב הפוליטי בזמן אמת. אפשר לחשוב שהתוצרים אולי לא כאלה מעניינים, אבל בארץ מגיבים היטב למשברים פוליטיים כאלה ואחרים, למרות הקלישאה שאמנים לא מדברים, הם בהחלט מדברים, ושירים יוצאים כל הזמן שקשורים למצב. הם אמנם לא תמיד בחזית המיינסטרים, אבל הם שם. בהקשר הזה לקח הרבה מאד זמן עד שנוצרו יצירות בהשפעת האינתיפאדה השניה שלא ביקשו לברוח ממנה, אלא דווקא להתמודד איתה. וזה בדיוק מה שעשה "על המשמרת" של פורטיסחרוף. אם "סיפורים מהקופסה" היה תגובה להתפרקות המלחמה הקרה, והכניסה של כלי התקשורת לכל בית והשיבה לישראל של הצמד, "על המשמרת" היה התגובה שלהם לראשית המאה ה-21, למדינה מוכת אלימות שרק התחילה למצוא איזה שביב אולי של תקווה אם בכלל, ובעיקר לתחושה של דריכות במקום ומיאוס (מספיק לזכור שבבחירות שהתקיימו באותה תקופה, מפלגה כמו הגימלאים קיבלה 7 מנדטים).

ואת כל זה ועוד דברים אחרים, אפשר לשמוע בסינגל הראשון שהם שחררו, שגם פתח את האלבום:

מה שבלט קודם כל כשמקשיבים לשיר, הוא את פורטיס צורח "קוקו קוקו", ואת סחרוף עונה לו "חדשות מהירח" כמה פעמים. ההרכב היה אותו הרכב פורטיסחרופי, אבל הסאונד נשמע מאד שונה. למעשה, קשה לי עד עכשיו להגיד את הסאונד של מי זה יותר הזכיר בנקודה ההיא – של פורטיס, או של סחרוף. סביר להניח שבאמת – של שניהם. הייתה פה סימביוזה נהדרת כי היא הוציאה משניהם את הדבר הטוב ביותר שהם יכלו להציע באותה תקופה. מפורטיס זה הוציא חזרה את האנרגיות הטובות שלו. סחרוף הביא איתו כנראה, את היכולת ליצור משהו יותר עדכני ו"ישראלי" (סליחה על השימוש במונח הזה). והכי חשוב – העבודה ביניהם הביאה ליציאה טובה כל כך.

השיר עצמו, כמה נהדר, הוא בעצם שורה של ניגודים – שמש שנעלמה, שמיעה של מסורים, ריק מלא בתוכן. שיר שמדבר על בריחה ועל חדשות מהירח, נשמע כמו תיאור הוגן מאד לישראלי הממוצע באותה תקופה. בין התחלה של תכניות ריאליטי אסקפיסטיות, לבין צריכה מוגברת מאד של חדשות לאור המצב. ובכל זאת לא מופיעה פה המילה "ישראל" או "המצב" או משהו בסגנון. זה שיר שלכאורה מדכבר על מצב מאד אישי שיוצא מתוך הלאומי. כאמור, החיבור פה לישראליות של אותה תקופה היה חזק מאד ועם זאת גם הקפיץ ושידרג אותה כיאה לשיר רוק טוב (ובכלל, כיאה לכל יצירה תרבותית טובה). הוא לא רק הגדיר אותה ושם מולה מראה – אלא גם מאפשר לנו להסתכל עליה ולראות אותה עם אור הזרקורים, המחמיאים והלא מחמיאים כאחד.

המגמה הזו כמובן המשיכה בעוד שורה של שירים שבעצם נתנו פסיפס ישראלי שלם ויפה מאד של התקופה. זה המשיך בשיר ההיפהופ העצבני עם מוקי על מצבי דעת הקהל (שהיה מן סיכום יפה של עשור שלם של ערוץ 2 בשלטון). או מצד שני ב"פנתר שחור" שעסק בצורה ישירה הרבה יותר בעצבים החשופים של החברה הישראלית. כדאי גם לשים לב מי כתב את המילים של פנתר שחור – מיכה שטרית, השותף הותיק של סחרוף לכתיבה.

השורה "שו איסמכ יא בן בלי בית, מי עקר את עץ הזית, ומאז אין שלום, בלבך אין שלום", היא אולי השורה השמאלנית ביותר שחדרה במקצת למוזיקת המיינסטרים בעשור הקודם (ומשעשע מאד, כי היום שטרית הוא קצת ביביסט, אבל זה כבר מסנטימנטים אחרים).  כך או כך, זו גם הזדמנות לראות באמת מי השותפים באלבום הזה, חוץ ממוקי ומיכה שטרית, וההרכב הקלאסי. באלבום הזה למשל מנגן גם שלומי שבן – שכבר היה שותף ותיק של פורטיס (הם העלו יחד את "מקרה פסנתר" סביב 2002), והחל לפלס את דרכו פנימה לשלל השת"פים הנוספים שעוד יעשה במוזיקה הישראלית. גם מקהלת גבעול (זוכרים? זה היה ממש משהו כזה שדובר עליו לפני עשור וחצי) צצה פה ב"תחת אש". בקיצור, גם פורטיס וגם סחרוף הביאו פה כל אחד מעולמים אישים וגישות והדבר המופלא הוא שהם הצליחו לעשות איתם שילוב נהדר

ובכלל "תחת אש" הוא כנראה אחד השירים הכי ענקיים שנכתבו כאן, אם כבר מדברים עליו. לא סתם הוא גם היה חלק מהפתיח של "פרשת השבוע" והקליפ של השיר, הוא בעצם הקליפ של הסידרה. ההתחלה של השיר, היא כאמור בדיוק האווירה בישראל של התקופה: "באנו תחושך לגרש, לשטוף את האבק מעל פנייך". האישי, הלאומי והחברתי מתערבבים פה בבת אחת, וזה אולי אחת הגדולות גם של פורטיס וגם של סחרוף ככותבים, וזה משהו ששניהם יודעים לעשות בנפרד – ולא מפתיע שביחד זה יוצא פצצה של ממש. התחושה שלי כששמעתי את תחת אש בפעמים הראשונות, הייתה סוף סוף "או!!! מישהו מדבר על זה!!!", כאילו ניתן סוף סוף מוצא לתחושות על כל השנים המוזרות ההן שבדיוק עברו.

הרצועה האינסטרומנטלית, "ישעיהו לייבוביץ" הצליחה להיות רלוונטית פשוט מעצם השם שלה. הסיבה שהשם ניתן היה ההסבר של השניים שפשוט, אין מספיק דברים בישראל על שמו של לייבויץ', אז לפחות שיהיה שיר. מאז נראה שלפחות בקרב שמאלנים, יש הרבה יותר הכרה בלייבוביץ' והרבה יותר דיונים על הגותו. אבל סביב 2006 השיח עליו היה הרבה יותר בראשיתי, לפחות בקרב הציבור הרחב. גם פה, הם עשו מעשה יפה – אני בטוח שלא רק עבורי זו הייתה חשיפה כמעט ראשונה לשמו של האיש.

עוד אחד מהדברים היפים ביותר ב"על המשמרת" הוא חלוקת העבודה המוצלחת בין השניים. כמו שכתבתי, סחרוף בא מעמדה יותר חזקה לכאורה אל האלבום. אין ספק שבעל המשמרת יש לו גם יותר מקום בפרונט: פורטיס שר פה 5 שירים במלואם, סחרוף שר 3, יש שני שירים שהם דואט יחסית שוויוני (מועדון החולמים ותחת אש), וקטע אחד אינסטרומנטלי. וזה בדיוק מה שיפה. לא עשו פה חלוקת 50/50 ברורה, ויש אפילו קצת עודף לפורטיס, אבל סחרוף יותר קדימה מהעבר כמובן. ויש גם סאונד יותר "סחרופי" (אם כי גם לא פחות "פורטיסי"). מה שעשו פה הוא באמת – שיתוף פעולה של צמד שיודע לעבוד מצוין ביחד, ולכן גם התוצאה היא חזקה כל כך. ובכלל, אפילו הנוכחות שלהם אחד בשירים של השני – כשפורטיס עושה קולות רקע לסחרוף או ההפך. זה האלבום הכי פורטיסחרופי מכל הפורטיסחרופים שאפשר לחשוב עליהם, כי הם באמת מן אחד שהפך לשניים שחזרו להיות אחד משודרג.

במבט לעתיד, האלבום הזה גם היה סמן להמשך הקריירה של שניהם לעשור וחצי הבאים. מעניין לשים לב פה ל"מועדון החולמים" שסחרוף שר (שיר שאני מאמין שלמרות שרשמית נכתב על ידי שניהם, הוא הרבה יותר סחרוף מפורטיס, ובכלל, כנראה שיש מתאם בשירים בין הסולן לבין למי השיר יותר "שייך", כמו שגם רואים מהביצועים שלהם אחר כך בהופעות סולו). שיר שמבוסס על קטע של ר' נחמן מברסלב, והעיסוק של סחרוף ביהדות ובטקסטים יהודיים רק הלך והעמיק מאז כשלפעמים זה יוצא מעולה (ע"ע למשל כמה יציאות מעולות ב"אתה נמצא כאן") ולפעמים זה יצא מעפאן (לאף אחד לא אכפת מאלבום הלאדינו שלך). ובכלל אם כבר הוא הוזכר בחצי פה, "אתה נמצא כאן" של סחרוף מ2011, היה המשך ישיר מוצלח למדי ל"על המשמרת", כמוהו הוא התעסק בישראל של התקופה, וגם קצת סיכם אותה אחרונית.

הדבר המעניין הוא גם מה עשה האיחוד לפורטיס. בעיני, הוא סייע לו לצאת ממשבר תדמיתי מסוים וגם אומנותי, ולהחזיר אותו לפרונט כמו שצריך. נכון שגם השנים עושות את שלהם, והרוק הישראלי החל להסתכל על עצמו במבט רב לאחור (פתאום סביב 2009, הבינו שיש איזה 30 שנה של רוק שאפשר ממש לסכם) והוא קיבל מעמד פולחני, אבל משהו ב"על המשמרת" גם סייע לו להשתחרר הרבה יותר. ב2009 הוא הוציא אלבום משולש מוצלח למדי שבעיקר עזר לו ללבלב מאד. מאז המשיך גם עם "החבר אני" (מהאלבומים הכי הכי טובים שלו, ובכלל אלבום מצוין), וגם אם מאז 2011 האלבומים קצת פחות טובים נראה שמבחינה אישית ואומנותית הוא די מלבלב וגם קצת משתגע (על אמת), אבל כל זה רק מדגיש את הנקודה שעל המשמרת היה שלב חשוב מאד בקריירה שלו, שעזר לו לנוע קדימה, ולצאת מהסטגנציה.

כאמור, כמו שכתבתי קודם, על המשמרת הוא אלבום הרוק הישראלי הגדול האחרון. היה פה שילוב יוצא דופן בין אמן אחד בשיא כוחו, שחבר לשותף שלו שהצליח לרומם אותו מחדש, ושביחד הם הצליחו להיכנס גם לתוך ואקום שנוצר – אף אחד כמעט לא כתב על המצב במשך כמה שנים טובות, עד שהם הגדירו אותו מעולה. מאז באמת דברים רבים השתנו והתחלפו. אני לא יודע אם זה הרוק שצומצם עוד יותר (לא נראה לי) או שפשוט, יש מאז הרבה יותר קולות. יש מי שהצליחו לדגדג במקצת את המעמד של האלבום הזה, אבל לא באמת. הכל הרבה יותר ביזורי מאז. וקולות גדולים של הרוק כבר יש פחות. מדהים לחשוב על זה, אבל בעוד 4 שנים פורטיס כבר יהיה בן 70. לאלבום המכונן הבא של הישראליות נצטרך כנראה לחכות לצמד אחר. ומי יודע אם בכלל אני עוד אחשוב שיצא משהו כל כך גדול כמו האלבום הזה. אולי גם אני כבר מבוגר מידי בשביל זה. ועדיין – זו אחת היצירות האהובות עלי של המאה ה-21. איזה יופי וכיף.

 

מה יכול לעשות לו קאובוי לבד באשדוד – דני סנדרסון והיסוד האמריקאי

יש הרבה דרכים לדבר ולכתוב על המוזיקה של דני סנדרסון, וחלק ממנה אכן נכתב במיוחד בשנים האחרונות. בסרט "שק של סנטימנטים" שסוקר את האיחוד האחרון של כוורת בשנת 2013, יש רגע יפה שבו מראיינים את יוני רכטר, ובדרך מאד רכטרית הוא מודה שבתקופה ההיא שכוורת הייתה פעילה בשנות ה-70, הוא לא באמת מצא ביטוי מוזיקלי בלהקה, ונשמע שבין השורות היו לו הרבה מחלוקות עם סנדרסון על הדרך של הלהקה. ועם זאת רכטר ממהר להסתייג (שוב, כי הוא יוני רכטר) ומסביר כמה הוא מעריך את סנדרסון ואת המוזיקה שלו ובעיקר את האנושיות שלו. ואכן זוהי אבחנה מדויקת. כי מבחינות רבות, סנדרסון (שלא פעם תויג בתור "הליצן של הרוק הישראלי", איזה כינוי מטומטם מתחילתו ועד סופו) הוא אולי הסמן הבולט ביותר של ההומניזם במוזיקה הישראלית (יחד במידה רבה, עם אריק איינשטיין בחלקים רבים בקריירה שלו). יש בשירים של סנדרסון איזה עניין של חסד שמגיע לכל אחד, וזה בולט במיוחד בשלב המאוחר של העשור האחרון בקריירה שלו.

אפשרות אחרת להסתכל על המוזיקה של סנדרסון, במיוחד בשלב המוקדם שלה, ממש באלבום הראשון של כוורת, היא לסמן אותו בתור האקזיסצנטיאליסט של המוזיקה הישראלית, אולי יותר מכל יוצר אחר. בולט מאד שבתור בחור צעיר, בן 20 וקצת, הוא כתב שיר כמו "שירות עצמי" שהוא בגדול, שיר על הריק שיש בחיים. כך גם "לא ידענו מה לעשות" המופתי עם שורה כמו "ארצות ומדינות תלויות בכוכבים/ ואנחנו כמו צב על גבו תלויים על קולבים" – שורה מדהימה על הקיום האנושי והחידלון שבו. גישה כזו אפשר למצוא גם באלבום המאוחר של סנדרסון "לא יפריד דבר", בשיר המקסים "לא בפוקוס" שבו הוא שר "סוכן הגרוטאות שבראשי לקח חופשה/ הותיר אותי עם כפכפים אוכל ביצה קשה". שורת נונסנס קטנה לכאורה, אבל מאחוריה שוב, מעין איזה אבסורד שיש ביסוד הקיום האנושי.

כל ההקדמה הארוכה הזו רק כדי להסביר בכלל על מה לא אכתוב הפעם בהרחבה, וזה על הדברים האלה שציינתי ממש עכשיו. במקום זה, אני מעדיף לסקור פן אחר, אולי קצת פחות חשוב בקריירה של סנדרסון אבל שבעיני בכל זאת מהווה חלק מעניין בפאזל של היצירה שלו שמשתרעת על-פני חמישה (!) עשורים – הזָרוּת שיש בשירים שלו, בדגש על היסוד האמריקאי.

משחק מילים דבילי כעת: הזרות לא זרה ליצירה הסנדרסונית מראשית דרכה. המערכונים השונים של כוורת היו שופעים בעיקר בכל מיני דמויות עם שמות מצחיקים באיטלקית (ע"ע בסיפור הארון). החיבה האיטלקית הזו של סנדרסון המשיכה כמובן בשיר הבלדה על ארי ודרצ'י, ואם מסתכלים יותר על תוכן ממשי ולחן, עם בשיר הנהדר שלו "חתונה" מ1987 שמתאר חתונה איטלקית שנהרסת עד היסוד (ובשיר הזה, סנדרסון מתענג ממש על כל שם איטלקי שנשמע מצחיק). גם באלבומו האחרון "סוף הדרך", סנדרסון חזר לתחביב עתיק שלו של קטעים אינסטרומנטליים, וכתב קטע בשם "קוזה נוסטרה" שהוא מן שילוב בין מוזיקת עם איטלקית, קצת בלקנית, וקצת ים יבבם ים יבבם ארצישראלי. אז לסנדרסון יש משיכה למוזיקה האיטלקית וגם לשמות מצחיקים באיטלקית וזה טוב ויפה, אבל לא באיטליה עסקינן אלא דווקא במקום קצת יותר מרכזי וחשוב בתולדות הרוק – ארצות הברית.

אחד הדברים שלדעתי לא מדברים עליהם מספיק, הוא שכמעט כל מוזיקאי ישראלי שפעל פה בין שנות ה-60 ל-80 והיה חתום על איזשהי מהפכה (ואלו כידוע השנים המהפכניות ביותר שבהן בעצם, נוצרה המוזיקה הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה היום) – עבר בדרך בחו"ל, בדרך כלל בארה"ב. המעבר הזה חשוב כשזוכרים שבשנות ה-60, הדרך של הישראלי הממוצע להיות מחובר למה שקורה בעולם הייתה קשה מאד. ישראל הייתה מבודדת פיזית מאירופה ולקח זמן לדברים להגיע. זה נכון שהרבה ישראלים בתחילת שנות ה-60 שמעו מוזיקה שהגיעה מאירופה, ושמעו אפילו את ניצני הרוקנרול האמריקאי (שלא לדבר על מוזיקה ממדינות ערב, אבל זה סיפור אחר כרגע) ובכל זאת, עובדה שלקח הרבה מאד זמן לדברים להיכנס פנימה, ועובדה שכמעט כל המוזיקאים והזמרים שהצליחו להתניע את הגלגלים – עברו בדרך בחו"ל, ומי שעבר את הדרך החשובה ביותר, היה סנדרסון, וזה בכלל לא היה כי הוא רצה.

סנדרסון אמנם נולד בארץ, אבל בילדותו המשפחה עברה לכמה שנים לארה"ב בגלל שליחות של הוריו. ומתי הם עברו? בין השנים 1960 ל1967, כשסנדרסון מגיע לשם בגיל 10, ויוצא משם בגיל 17, והמשפחה שלו שוהה בניו יורק. עכשיו תגידו לי אתם, האם יש צירוף מדהים ומופלא יותר של נסיבות שיכול היה להתרחש. סנדרסון היה בגיל הנכון, במקום הנכון ובשנים הנכונות כדי לספוג את השינויים שהרוק עבר בזמן אמת והוא גם ניצל את זה. הוא הלך להופעות (כולל הביטלס. כנראה מהמוזיקאים הישראלים הבודדים אי פעם שזכו לראות את הביטלס בהופעה חיה). והדבר הכי טוב זה שהוא גם חזר לישראל בשנת 1967, בדיוק בזמן כדי להתגייס ללהקת הנח"ל בשיאה, לשרת בצבא באופוריה של אחרי ששת הימים, ולהתפתח מוזיקלית בארץ וגם לפתח את המוזיקה. זה לא באמת פוסט על הקריירה המוקדמת של דני סנדרסון אלא כאמור על יסודות הזרות בתכני השירים שלו, אבל כדאי באמת לשים לב עד כמה המוזיקה שסנדרסון הקליט מיד לאחר השחרור (בדברים שאחר כך יצאו לאור כמו "אופרת פוגי") היו מאד שונים מכל מה שקרה כאן בארץ. סנדרסון שאף להקליט משהו בין אלבומי קונספט להופעות חיות של אופרות רוק שאפתניות מאד, מלאות הומור אבסורדי ונונסנסי, עם לחנים קצביים, מעברים מהירים מאד, ובגדול כל ניסיון להאזין לתוצרים האלה גורם למאזין הממוצע להתקשות לעקוב אחרי הקצב. לא בכדי הוזכר פרנק זאפה כמשפיע גדול על סנדרסון בדבר הזה, ונראה שבתחילת דרכו סנדרסון שאף להיות זאפה הישראלי, אבל הישראלים בגדול לא היו מוכנים לזה כל כך. לפי הסיפור הידוע, אחרי הקמת כוורת, אברהם פשנל אמר לחברים ובעצם אמר לסנדרסון – תקצצו את כל המערכונים שלכם למינימום ההכרחי, תיפטרו מהקונספט. השאריות אגב של הקונספט הפרנק-זאפי המהפכני הזה נותר אך ורק בשם האלבום הראשון ובשיר הפתיחה "סיפורי פוגי"¹.

כל הקטע הזה היה בשביל להבהיר שסנדרסון חי ונושם אמריקה במהותו. לא רק אמריקה כאיזה מודל הזדהות מעבר לים. סנדרסון עבר שם שנים מעצבות שלדעתי חדרו לתוך המוזיקה. לפעמים זה נמצא ממש שם ישיר מבחינה מוזיקלית, כמו באלבום Black and White שהוציא בראשית המאה ה-21 שהיה כולו קאברים לשירי רוקנרול אמריקאים עתירי גיטרות. אבל היסוד המעניין יותר הוא איך דווקא בשירים מעט קטנים ונחבאים, האמריקאיות של סנדרסון יצאה החוצה במלוא הדרה, כמו שלא קרה כמעט אף פעם במוזיקה הישראלית.

דוגמה יפה לכך היא בשיר כמעט נשכח בשם "הבית האפור" מהאלבום של סנדרסון קופץ לשניה. אלבום שבגדול מה שהציל אותו היה הלהיט "זה הכל בשבילך", וחוץ מזה הוא כולו די נשכח (נשוב בהמשך לתקופת הדמדומים הזו של סנדרסון). כאמור באלבום נמצא השיר הבית האפור שהוא שיר מז'אנר שכמעט לא קיים בארץ – ז'אנר שירי הSpooky – שירי "אימה" לכאורה, שעוסקים במיני שדים, מפלצות, מומיות וערפדים, אבל הם לא באמת מפחידים והם יותר מבדחים וחביבים, והכל בהתאם למסורת ההאלווין האמריקאית. אם בשנה האחרונה החלו בישראל גם לחגוג את ההאלווין כמו הכריסמס, סנדרסון הקדים את כולם ב25 שנה בערך. "הבית האפור" הוא שיר שבו סנדרסון מתאר באופן מבודח איך הוא בא לבית במטרה לרכוש אותו, וכמובן עובר שם מיני הרפתקאות משעשעות ומאיימות והבית הרדוף מאיים להרוג אותו. השיר גם מלא באפקטים הראויים לשיר ספוקי – עם קולות כאלה של "מואהאהאהאה" ושאר אפקטים האלוויניים.

 

הספוקי הוא ז'אנר שכמעט ולא קיים במוזיקה הישראלית, שכן כאמור הוא לא סתם אמריקאי – הוא קשור כולו בתרבות האמריקאית ולכן מוזר לכתוב עליו בעברית. יש כמה יוצאי דופן בעניין כמובן. "דרקולה" של להקת איזוליברנד מראשית שנות ה80 הוא שיר הספוקי המובהק השני בעברית וגם הוא בדיוק עונה לכל כללי הז'אנר. אבל איזולירבנד היו בהגדרה להקה ששרה אך ורק שירים הומוריסטיים (ומעולים), וסנדרסון בכל זאת נמצא על טווח מעט רחב יותר, כשאיזולירבנד מכוונים לקונבנציות מאד ספציפיות. דוגמה אחרת לכך היא "שדים" של להקת טאטו ובכלל כל העיסוק של אלונה דניאל באופן ספציפי ביצורים מיתולוגיים שונים היא חשובה, אבל כדאי לזכור שכשטאטו שרים את זה, הם עושים את זה מעמדה של צעירים מרדניים בני 20 וקצת וחותרים להיות אוונגארד. סנדרסון שר שירי ספוקי מלב הקוצנזוס כשהוא גם מבוגר מהחבורה הזו ב15 שנה בערך.

דוגמה אחרת מעניינת יותר בעיני היא המשיכה של סנדרסון לשירים על קאובואים והמערב הפרוע. הדוגמה הראשונה לכך נמצאת עוד בימי גזוז בשיר החמוד "האגדה על בילי בוי" שהוא ממש שיר מחווה לכל הז'אנר – מנגינת קאנטרי נעימה, ושיר-סיפור על בילי בוי הקאובוי שהגיח משום מקום, ואז מגיע איזה בחור שאומר שבילי בוי ירה באחיו כי ניצח בפוקר, ובילי בוי לאחר מכן הורג גם אותו, הסוף. זה כאילו סתם שיר סך הכל, ויש בו שוב – את אוצה קריצה של סנדרסון לז'אנר האמריקאי. כמו במקרה של הבית האפור, הכוח שלה שיר הוא בזרות האינהרנטית שלו. השיר הוא מלכתחילה בז'אנר מאד לא ישראלי, והתוכן שלו עוסק באנשים לא ישראלים בעליל. כמובן שיש המון שירים ישראליים שנכתבו על לא-ישראלים, ואולי לא הייתי נדרש בכלל לפוסט הזה אלמלא השיר הבא.

 

 

שיר אחר שבעיני הוא הסיבה לכל כתיבת הפוסט הזה, לקוח מאלבום באמת נשכח של סנדרסון בשם "מת לבכות 2" (אל תטרחו, אין את מת לבכות הראשון, זה כמובן שם שהוא מלכתחילה פארודיה על סדרות סרטים בהמשכים). האלבום הזה יצא בתקופה מאד מוזרה בקריירה של סנדרסון. ככלל, יש נטיה קצת לזלזל כאומר במה שנתפש בתור הבריחה של סנדרסון אל ההומור שהוא על גבול הדאחקה. התחושה אולי של אנשים בראשית שנות ה-90 הייתה שסנדרסון קצת בורח לשם יותר מידי. "מת לבכות 2" הוא אלבום שמבחינה מוזיקלית, סנדרסון לא הציג בו שום דבר חדש שלא ראינו קודם ומבחינת תוכן לכאורה גם לא – הרבה שירי הומור, חלקם באמת ממש דביליים וגיחי בדיחי כאלה. שירים אחרים דווקא הפגינו רגישות ופגיעות יפה של סנדרסון כמו "החיים גדולים עלי" או "אני כועס רק אלי" או "אל תדברו איתי", אבל הם לצערנו לא הותירו חותם. יתכן שהסיבה לכך הייתה שסנדרסון הוציא אלבום רוק שמרני מאד בשנת 1994, כשהארץ כבר נשטפה בגל של הרוק של הדור הבא, שלקח את עצמו הרבה יותר ברצינות מאשר סנדרסון. נכון, למשינה גם היה הרבה הומור אבל דווקא 1993-4 היא התקופה של שיא הרגש ולהתראות נערוים שלום אהבה (ולפני כן מפלצות התהילה) – אלבומים מאד לא הומוריסטיים ברוחם. התקופה הזו הייתה בסימן פריחה של איפה הילד – להקה שאין שום קשר בינה לבין הומור. כך גם המכשפות, סימנים של חולשה של ברי סחרוף, פורטיס שחזר עם שוטר פושע המצוין, החברים של נטאשה עם רדיו בלה בלה. הרוק הישראלי נטש את ההומור בתקופה הזו וזה בסדר גמור – אבל זה גרם לסנדרסון להיראות כאמור, כמו ליצן. לא סתם גם אחת הביקורות על סנדרסון בשנות ה-90 וה-2000 הייתה שהוא קצת יותר מידי מצחיקי, ופחות מידי רוקיסט. הייתה מן תחושה שבאיזון המושלם שהיה בימי כוורת וגזוז שבין מוזיקה קליטה להומור בקריצה, ההומור תופס יותר מידי מקום ומשתלט על המוזיקה.

אגב, היחיד שאולי שמר דווקא מאד על רוח הומוריסטית מבין הרוקרים של שנות ה-90 היה בחור אחד בשם מאור כהן, ואולי זו לא הייתה אפילו רוח הומוריסטית אלא גם מאד סנדרסונית. יש המון הומור בוטה באלבום הראשון של זקני צפת שאמנם רחוק מוזיקלית מסנדרסון, אבל משהו מהאווירה האנרכיסטית שלו מזכירה מאד את אופרת פוגי. ומנגד האלבום השני של זקני צפת היה שינוי קו בולט מאד – אבל מוזיקלית הוא הושפע מאד מהמוזיקה של כוורת וגזוז. אולי זה לא מקרי שכמה שנים אחר כך בפרויקט "עבודה עברית" הראשון, סנדרסון בחר לעשות קאבר דווקא ל"שישי שבת" של זקני צפת (שאכן ישב עליו בול). זו הייתה מחווה יפה של הדור המבוגר יותר לדור הצעיר ששניהם יודעים לשלב רוק והומור.

אבל נחזור רגע לסנדרסון עצמו כאמור. באלבום "מת לבכות 2" שיצא בשיא התקופה שבה סנדרסון הורגש לא רלוונטי, מסתתר לו אחד מהשירים היפים ביותר בקריירת הסולו שלו לדעתי, ושמו "קאובוי באשדוד".  השיר מתחיל ישר במקהלה ששרה יחד עם סנדרסון "מה יכול לעשות לו קאובוי לבד באשדוד – תקוע בלי גרוש ומיותר/ מה יכול לעשות לו קאובוי כשהוא בצרות – הבית מעבר לים". השיר ממשיך ומתאר את הקאובוי האומלל מסתובב לו באשדוד, עד שהוא מנסה להיעזר בבחורה, שבסוף הם מתאהבים, והקאובוי אף מחליט להתגייר ו"לגור בארץ האבות – לא חשוב מה יאמרו ההורים", ממש מעשיית צדיקים חסידית בשיר נשכח.

השיר הזה תמיד העסיק אותי מאד בגלל התוכן יוצא הדופן שלו. הפעם לא מדובר רק על שיר שמדבר על מישהו לא ישראלי, ועל סגנון של מן רוק-קאנטרי נעים שכזה. מדובר ממש על שיר שמתאר תחושת זרות מסוימת של הקאובוי האומלל הזה (תחושה אגב של זרות נמצאת בכל האלבום הלא-מצליח הזה של סנדרסון, שנראה שלא הצליח לתרגם את התחושה של הזרות לשירים שישפיעו, ואולי דווקא חוסר החיבור של סנדרסון הוא מלכתחילה שגרם לאלבום לא להצליח). הזר שמתחתן עם הישראלית, האיש שנכסף לבית שמעבר לים שלו. זה לא עוד שיר מצחיק או אבסורדי. זה שיר שמתאר תחושה מסוימת של ניתוק מההוויה הקיימת, ומשתמש בזרות של לאום אחר כדי לדבר על זה. כשקראתי את הספרים של דרור משעני השיר הזה ישר צף לי, כי משעני תמיד כותב בספרים שלו על מערכות יחסים של ישראלים עם לא-ישראלים (אם כי דווקא לא אמריקאים, הרבה לאומים אחרים דווקא כן), ומערכות היחסים הללו באות אף הן להכניס תחושה של זרות לספרים. תחושה של משהו ששייך ולא-שייך בו זמנית, ובכל מקרה מניע את העלילה כולה. זה במובן מסוים בדיוק מה שמתרחש ב"קאובוי באשדוד", וזה גם מה שהופך אותו לשיר יפה כל כך.

לשיר הזה יש גם סוף טוב – בסופו של דבר, הקאובוי מתגייר, מתחתן ומשתקע סופית בישראל עם אהובתו הישראלית. במידה רבה זה בסוף גם היה הסיפור של סנדרסון. אחרי איזה עשור שהוא היה קצת מנותק מתוך ההוויה של המוזיקה הישראלית הוא הצליח לחזור טיפין טיפין. זה התחיל מ"הלא נודע" ב1997 שהפך ללהיט. זה לא באמת שיר עם מילים מתוחכמות, אבל הוא יצר סחף של רוק-גיטרות קליט מאד שהיה הרבה יותר טוב מהרבה להקות ישראליות שהיו אז.² ב2009 הוא כבר חזר סופית עם "לא יפריד דבר", והצליח להגיע לנקודה הטובה ביותר של אמן שהוא גם מבוגר אבל גם ממשיך ליצור מוזיקה רלוונטית מאד. מתוך מצב מסוים של ניכור אפשרי לכל מה שמתרחש, הוא הצליח לחזור אל המרכז.

 

---

¹ אני מודע לכך שבהומור הסנדרסוני של כוורת יש גם כמובן, מרכיבים ישראליים חזקים מאד. הומור המערכונים של הלהקות הצבאיות הוא כמובן חשוב פה מאד, והקונספט של מופע בידור שהוא חצי מערכונים חצי שירים מבודחים יותר ממזכיר להקה צבאית. אבל סנדרסון גם הציע סוג חדש של מערכונים "אזרחיים", עם הומור פרוע הרבה יותר, ומוזיקה הרבה יותר מהפכנית. סוד ההצלחה הוא כנראה בשילוב בין הישראלי לאמריקאי.

² תת נושא לזכור לדבר עליו בעתיד באיזשהו פוסט בעשור הבא: כיצד בין השנים 1996 ל2000, חברות התקליטים עוד היו באיזה היי מתקופת השיא של להקות הרוק הצעירות של דור הרוקסן, אז הן המשיכו להחתים כל מיני להקות צעירות, וכך קיבלנו זוועות כמו השוונג של הפיתה, או סתם להקות נשכחות אבל לא מזיקות כמו שמה למה דינג דונג. בקיצור תקופה של שירים מביכים מאד שמשום מה יצאו לרדיו רק כי הם היו "בועטים" שזה שם קוד לגרועים מאד.

מצעד האלבומים הישראליים של הכמעט עשור של 2010-2019

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הזמן היה אביב 2018. מאז הזמן קצת עבר כמובן, ואנחנו באמת כבר מתקרבים לסיום העשור הנוכחי, אם כי הוא עדיין לא נגמר לגמרי ונשאר לו עוד קצת זמן. זה לא אומר כמובן שלא יכולים לצאת אלבומים ישראלים מעולים בזמן שנותר, ואני מתנצל מראש בפני כל אמן ישראלי שיוציא עד 1.1.2020 אלבום נהדר שראוי להיכלל בו. אבל באופן כללי – הרוב כבר מאחורינו ואפשר להתחיל להסתכל אחורנית (למען השם, 2015 הייתה לפני ארבע שנים! ארבע  שנים! פאקינג 2015!). אבל יש עוד סיבה אישית והיא כמובן שאני לא מי שהייתי ב2010-11, כשהיה לי שפע של זמן פנוי, והייתי צעיר וחתיך, ובעיקר עם תשוקה עצומה לשמוע המון המון מוזיקה. הרצון הזה עוד שם אבל היות ומלכתחילה נולדתי עם נפש של בן 80, המצב מחמיר במהירות. במילים אחרות – ב2017 שמעתי משמעותית פחות מוזיקה חדשה מאשר ב2011, וזה כנראה לא כי הרמה הידרדרה, אלא פשוט כי הזמן נגמר, העדפות מתקבעות, ועוד כל מיני דברים. חוץ מזה יש לי בלוג קטן, ומי יכנס לפה בדצמבר 2019 לקרוא דווקא את הסיכום שלי, כשכל האתרים הגדולים ממילא יפרסמו מצעדים משלהם. סייג חשוב נוסף הוא שאין צורך להגיד – זו רשימה שמשקפת את הטעם שלי ושלי בלבד. סביר מאד להניח שאנשים אחרים ירכיבו רשימות אחרות. בהתאם גם לטעם שלי יהיה זה הוגן להגיד שאתם תמצאו פה בעיקר רוק, יותר מיינסטרים או פחות. נכון שיהיו נגיעות והשפעות אבל נראה לי שהקו יהיה ברור. בסוף למטה יש עוד כמה המלצות קצרצרות ושם יש גם קצת יותר ז'אנרים. אבל בואו נגיד כך – להמלצות על אלבומי המזרחית וההיפ הופ הטובים שיצאו בישראל בעשור הזה, אני לא בר סמכא מספיק בעניין (אם כי מחבב דברים שונים גם בז'אנרים האלה).

בכל מקרה, אחרי הקדמה ארוכה, ואחרי שכתבתי וחזרתי לפוסט הזה במשך שנה בערך, אני גאה להציג לכם את מצעד האלבומים הישראלים האהובים עלי ביותר לכמעט עשור האחרון. אין שום חשיבות לסדר ואין מקום ראשון או אחרון. הכל אקראי כי אני יכול. בסוגריים השנה, והכלל הוא שלא שמתי שני אלבומים של אותו אמן.

שי נובלמן – יומי הוא חלום (2013)

"חמש שנים שלמות בלי לעשות שטויות עברו לי מהר" שר נובלמן באחד השירים החזקים ביותר באלבום "כל יום משתנה" ששוחרר כסינגל וגם כקליפ חמוד מאד עם מייק בורשטיין. נובלמן פועל ברווחים גדולים מאד בין אלבומי האולפן שלו, אבל יומי הוא חלום – האלבום הראשון והיחיד שלו עד כה בעברית הוא אלבום שהיה שווה לחכות לו. הרוח הנובלמנית הכללית עוד לגמרי שם, ודי מדהים שהוא נעזר דווקא בערן צור כדי לכתוב כמה טקסטים. בכל מקרה התוצאה הכללית היא הרבה יותר ממשביעת רצון, והיא אפילו די מרגשת. באלבום מתובלים גם כמה שירים שעוסקים ביפו שאליה נובלמן עבר לגור בתקופה שבה עבד על האלבום, יש שיר בשם "נטלי" שנכתב במקור באנגלית ונובלמן סיפר בראיון שכשגר בלונדון בעל הדירה שלו אמר לו "תנסה להתקבל עם זה לאירוויזיון ואם לא תכניס את זה רק לאלבום השלישי שלך, כי אם הוא יצא קודם הוא יהיה להיט ויהיה השיר היחיד שיזוהה איתך" – ונובלמן מסתבר אכן ניסה להתקבל איתו לאירוויזיון 96 או 97, לא הצליח, וחיכה עשור וחצי עד שקיים את הבטחתו והוציא את השיר. בכל מקרה, אחד האלבומים שמשלבים כיף ורגש, ונובלמן אחד הבודדים שהצליח לעשות מעברים מאנגלית לעברית (או ההפך) ולשמור על רוח טובה.

בוא לבר – ג' (2013)

נאמן לכלל שקבעתי מקודם, התלבטתי האם לשים את ג' או את "שתיים" שקדם לו. בסוף מה שהכריע זה שג' פשוט כולל שירים טובים יותר. האנרגיות של בוא לבר לא דורשות באמת הצגה כאן, אבל מה שמדהים אותי זה שעם כל הטירוף והצחוקים בסוף יש משהו שבאמת נוגע ללב בכל השירים האלה ובכל הדיבורים על באנגים. ג' שהוא האלבום האחרון של בוא לבר הוא בעצם אלבום מאד עצוב, כולל אחד השירים הכי יפים בעולם בשם "סמיילי תחזור" שהוא בעצם סוג של מחווה ללהקות הפאנק הישראליות השונות. השיר שסוגר את האלבום (טוב, לא סוגר, יש אחריו קטע של חצי דקה בשם "שונא נירוונה" שבו הם שרים שהם עיוורים מבאנגים ושונאים את נירוונה וכו') בשם "לוע הנחש", שגם הוא לכאורה מדבר על באנגים ולהתמסטל וכו, אבל השורה שחוזרת על עצמה "לא אכפת לי אני בלוע הנחששששש" תמיד נשמעת לי לא כמו קריאה מסטולית סתמית, אלא ממש עמדה קיומית של חוסר מעש. או שאני סתם רגשן זו גם אפשרות.

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן (2011)

כשאמא שלי הייתה מאושפזת בתל השומר בגלל לוקמיה (הכל בסדר היום תודה) הייתי שומע פעמים רבות את האלבום הזה בדרך לאוניברסיטה או לבית החולים, ובעיקר את שיר הנושא שנכתב על ידי סחרוף, דן תורן ועמיר לב ואת השורה "מה לך נרדם עם הראש רק לשם, אתה כבר נמצא אתה נמצא כאן". זו עמדה מרתקת מאד של סחרוף עד כדי כך שאני כמעט מתפתה להגדיר את אתה נמצא כאן כסוג של אלבום קונספט. אבל האמת שהוא הרבה יותר מזה כי אלבום קונספט מחויב מאד לכללים מאד מסוימים ולקטעי חיבור וכו'. אתה נמצא כאן הוא פשוט אלבום עם תמה מאד ברורה של עיסוק בכאן ובעכשיו ובזהות שלנו. לכן זה גם לא מפתיע שעמיר לב שהוא גדול הכותבים הקונקרטיים ברוק הישראלי לוקח בו חלק. זה לא מקרי שהעיצוב של האלבום משתמש במפות של מדינת ישראל. האלבום כולו כולל סצינות של ישראליות ויהדות בעבר ובהווה ומעמת ומפגיש אותן. העמדה העקרונית הזו שנמצאת ספציפית בשיר הנושא שבה סחרוף כמעט מתרה בכעס – אתה נמצא *כאן*. ומיד אחר כך שר "ריק מעלינו, נשארנו רק שנינו, ורק מה שבינינו זה מה שיכול להאיר מלמעלה". בדיוק קראתי ספר על שפינוזה אז אני מתפתה להגיד שזו עמדה שפינוזיסטית באופן קיצוני כמעט, אבל מעבר להבלים כלליים האלבום הזה טוען שהעיסוק שלנו צריך להיות במה שכאן בפועל, ולא בהכרח באידאה או אידאל. לא כי זה לא חשוב, אלא פשוט כי כמו שסחרוף שר – אנחנו נמצאים כאן. נקווה שסחרוף יפסיק עם כל מיני "פרויקטים" ויחזור פשוט להקליט פזמונים. זה יוצא לו יופי של דבר, שגם פתח יפה את העשור הזה (ממש כמו ש"האחר" פתח את שנות ה2000 והגדיר אותן יפה)

רמי פורטיס – החבר אני (2011)

אי אפשר שלא להזכיר את פורטיס מיד אחרי סחרוף, ובאמת באותה שנה פורטיס הוציא כנראה לא רק את אלבום טוב מאד, אלא באופן כללי אחד המוצלחים בקריירה שלו, ואם מסתכלים על הפאזה שלו מאז "על המשמרת" המופתי – הרי ש"החבר אני" הוא הטוב ביותר באלבומיו ועומד רמה אחת מעל המשולש, ושתי רמות מעל "תולדות הכותרת" ו"מדור פיות" (שלכשעצמם אינם רעים, אבל גם אינם טובים במיוחד). זהו אלבום מוקפד ומדויק שבו פורטיס הצליח לאזן בין הקו הדק מאד של כתיבת שירי רוק טובים, לשירי זרם תודעה שבהם הוא שקע יותר ויותר בשנים האחרונות. אחרי שלמשולש הוא זרק בערך כל שיר שהצטבר אצלו במשך תקופה ארוכה מאד, בחבר אני ניכר היה שהוא יצר מוצר יותר מכוונן, שעם זאת גם שמר עדיין על ראש פתוח מאד. אין באמת שום נפילה באלבום הזה, ושיר טוב רודף שיר טוב, וכיף לשמוע את השירים גם כיחידה מגובשת וגם בנפרד. אבל אולי השיר המקסים ביותר, שלקח לי דווקא קצת זמן לאהוב מאד, הוא השיר הפותח "הרעות היא עם"

אנסמבל שם טוב לוי – שם יש (2016)

טוב, זה אלבום שדורש פוסט שלם שנמצא אצלי בראש, אבל נסתפק בפסקה כי אי אפשר שלא להכניס לפה את אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו בוודאי בשנתיים האחרונות כאן ובכלל. מבין אלבומי האנסמבל של שם טוב לוי, זה ללא ספק המוצלח, היפה והמרגש ביותר – וגם עומד בזכות עצמו. זה אלבום שמביא קצת שירי משוררים (גם שירת יהודי ספרד וגם שירה מודרנית כמו יונה וולך וסמי שלום שטרית), קצת אינסטרומנטלי, וטקסט אחד מתורגם נהדר של פרננדו פסואה שתורגם לעברית, ונקרא "אור הירח", וכמה חבל שאין את הגרסה הזו ביוטיוב. מה שכן, נראה שבלינק הזה אפשר פשוט להוריד את כל האלבום בצורה חוקית (לסקרנים איך הגעתי – תוצאה שלישית בגוגל בערך). אבל זה אלבום שגם שווה לקנות אותו. כאמור, הוא עוד דורש פירוט נרחב על הדרך המיוחדת לדעתי שלקח לשם טוב לוי להגיע עד שיצר משהו נעים כל כך אך עם זאת רלוונטי מאד. קחו פינוק מיוטיוב שסוגר תאלבום בכל זאת

רם אוריון – האחרון (2012)

וממשהו שרציתי לכתוב עליו ועוד לא כתבתי, למשהו שכבר כתבתי עליו. ואם בכל זאת לא קראתם את הפוסט או שמן הסתם שכחתם רק אגיד שבאלבום הזה יש מעין הצטברות של כמה דברים וכיוונים שרם אוריון עבד עליהם, ונראה שהניבו תוצר מאד יפה: בין דורי מנור, לאסף גברון, לרוצי בובה, לדורית רביניאן, לחיה מילר, וגם מלווים ותיקים יותר של רם אוריון – כולם לוקחים פה חלק ויוצרים עם זאת אלבום שעל אף שיש בו לכאורה אקלקטיות גבוהה בלחנים, במילים ובעיבודים – יש בו קווים מקשרים יפים ואפילו מרגשים הייתי אומר. אלבום שמתמודד עם פרידות, עם מרחבים, ושוב עם פרידות. הנה שיר וקליפ יפה ממנו

שני פלג – ניתוקים (2017)

אני חושב שמבין המוזיקאים השונים שפועלים בזירה המקומית בשנים האחרונות, שני פלג היא הגילוי האחרון שלי יחד עם אלבומה הטרי באופן יחסי. בעולם של אינדי ישראלי שלפעמים קצת נשמע שקט או מהורהר מידי – פלג מציעה חדות, ומילים ברורות, וסיפורים מעניינים, ועוטפת את זה בגיטרות סוחפות, ועוד ועוד סופרלטיבים. אבל זה אלבום שהוא לדעתי חשוב מעוד סיבה, משום שזה אלבום שיש בו גם אמירה נשית משמעותית. וזה מסוג האלבומים שסליחה על הקלישאה, גורם לך לחשוב, ועם זאת במקביל ליהנות. זה אלבום אלטרנטיבי כמו שאלטרנטיבי צריך להיראות במלוא תפארתו: מצד אחד עם אמירה, כשיש בו יענו סוג של לכלוך, אבל זה בשום פנים ואופן לא אלבום מחופף. הנגינה בו מדויקת מאד, וזה מסוג האלבומים שאיכשהו, אתה מרגיש שמצד אחד השקיעו בו לא מעט עבודה – ועם זאת יצרו אותו מתוך לב גדול. לא מחזה נפוץ. גם לא באלבומים מעולים אחרים.

שלום גד – תלמי אליהו (2012)

ראשיתו של העשור הזה היה בסימן חזרתו של שלום גד לקדמת הבמה, אחרי ש"אהבה" יצא ב2005 (אני עוד זוכר הופעה בבארבי עם גיל פדידה והכינור), שלום גד די נעלים מהרדאר ופתאום חזר ב2010 עם "קוץ ברוח" שהיה אלבום מעולה, ואז הוציא במשך שנתיים עוד 5(!) אלבומים. חלקם טובים יותר וחלקם פחות אבל בכולם היו כמה פנינות. התלבטתי מאד מה האלבום המועדף עלי של שלום גד, ונראה ש"תלמי אליהו" שחתם את טרילוגיית "המצב" הוא כנראה האלבום השלם ביותר שלו מהעשור הזה. תלמי אליהו הוא כמובן המקום שבו שלום גד גדל, ואולי בגלל זה התוצאה גם הרגישה שלמה מאד. אבל לדעתי בניגוד למצופה, זה ממש לא רק אלבום אישי. זה אלבום שלוקח את האישי כנקודת התחלה ומחוויות קונקרטיות גם שקשורות למקום כמו תלמי אליהו (כך בשיר "העליה לקרקע" למשל), או חוויות באמת אישיות ("עדיין אחיך"), יש בסוף גם אמירה כללית יותר בארבעת השירים שחותמים את האלבום. ונראה שמכל האלבומים של שלום גד (שבעשור הזה נע ביצירה שלו בין האישי לפוליטי), זה האלבום שיש בו נוסחת קסם של ממש.

איה כורם – 2023 (2016)

גילוי נאות: אני מיודד עם איה. ועם זאת, אני ממילא לא אובייקטיבי לגבי אף מוזיקה שאני אוהב. הדבר המפתיע ב2023 הוא קודם כל שמדובר על אלבום קונספט – רעיון שבדרך כלל מפחיד מאד יוצרים ישראלים כי זה כ"כ גרנדיוזי ופומפוזי, ופה הכל יחסית יותר צנוע ורזה. זה לא אומר שאין אלבומי קונספט ישראליים אבל הם עדיין מעטים למדי. 2023 הוא קודם כל אלבום קונספ שלא מתבייש כלל בהיותו קונספט – יש לו מספר, יש לו אינסוף אורחים, יש לו קומיקס שמלווה אותו. יש לו עטיפה ועיצוב שהולמים, והוא כאן כדי להישאר. ובנוגע ליצירה עצמה: הדבר היפה הוא שמעבר לסיפור העצוב שמסופר בו, 2023 הוא אסופה של שירים יפים שעובדים גם לגמרי באופן בלעדי, בלי קשר לסיפור המקורי. הדבר נכון במיוחד למחצית השניה של האלבום, זו שמתחילה ב"דוד" ששר ישי לוי, עובר ב"אלף פעם" של נילי פינק, "אני לא אמכור אותי" בביצוע מקסים של דניאל זמיר, "אישה בסירה" של מזי כהן (!!!), "מצרים" של לאה שבת (שתמיד מרגש מאד) ומסתיים ב"איש טובע" בביצוע של איה כורם עצמה. גילוי נאות נוסף: השיר "חור בבטן" שמבצעת אפרת גוש שמור אצלי בתיקיה מיוחדת ליום שבו אפתח מיני-סדרה על שבתי צבי, כי זה יהיה אולי שיר הנושא. ואידך זיל גמור.

מורין נהדר – גולה גנדום (2016)

אף אחד לא אמר שאלבום ישראלי טוב חייב להיות בעברית. או באנגלית. יש מספיק יוצרים ישראלים שיצרו בשפות שונות. ולא, אני לא מתכוון לאלבום הלדינו של סחרוף ובנאי שלא ממש נגע בי. מורין נהדר יצרה אלבום שלם שמבוסס על שירים פרסיים והצליחה פשוט להנגיש אותם בצורה מקסימה. מטבע הדברים זה אלבום שקצת עבר מתחת לרדאר של רוב האנשים, אפילו של חובבי מוזיקה ישראלית. למרות זאת אם אתם מוכנים לתת לזה צ'אנס אני ממליץ בחום. הקול של מורין נהדר פצצה, וגם בלי להבין את ה שירים הם מחלחלים פנימה בצורה חזקה. תזמור קלאסי-מערבי מלווה את האלבום, לצד "כלים מסורתיים", וגם כמה עיבודי רוק מפתיעים (חפשו את השיר "sari name"). זה באופן מפתיע אלבום קליט מאד לאוזן שלא מרגיש כמו הרבה מהז'אנר שנשמע הכי מאוס ביקום "מוזיקת עולם", אלא פשוט אלבום יפה, מריח כולו מפרסית.

ישראל ברייט – דרגות לכלוך וניקיון (2010)

ישראל ברייט ולהקתו השמחות, הם לגמרי עניין שמחכה לפוסט ובכללי מחכים לסקירה רצינית מאד (לא מזמן כתבו עליהם בארץ אבל בעיני באופן מעט לקוי). ברייט הוא אולי האנטי-גיבור המובהק של המוזיקה הישראלית, ויש משהו מעט דון-קישוטי בהתנהלות שלו באופן מלא חן. חלק מהאנטי-גיבוריות הזו הייתה נעוצה באמת בשנת 2010 כשעשה סוג של מיני-קאמבק וחזר יותר להופיע לרגל צאת האלבום "דרגות לכלוך וניקיון". הלכתי בזמנו ללא פחות משלוש הופעות שלו, כולן בתיאטרון תמונע, מתוכן שתיים עם מעט מאד קהל. ברייט היה חביב מאד, סיפר בכל הופעה את אותן הבדיחות בדיוק ("מוזיקאי הולך לרופא והרופא אומר לו 'אני מצטער יש לך רק עוד שלושה חודשים לחיות' אז המוזיקאי אומר לו 'ממה?'), והפליא עם כל השירים. אני זוכר כמה הופתעתי שהכלים בהופעה היו רק בס, תופים ואקורדיאון, וכך גם רוב האלבום הזה הוקלט. "דרגות לכלוך וניקיון" מעבר לכך שכולל קאבר מחודש לאחד משירי השמחות ("ורה"), כולל ביצוע לשיר "מן המקום שבו אנו צודקים" של יהודה עמיחי (קודר בהרבה מהלחן של יוני רכטר, ובכלל, ברייט מצטיין בלחנים קודרים בעיני), ועוד כמה שירים עם טקסטים מקוריים של ברייט בנימה חצי מבודחת, חצי מהורהרת. קצת מחאתית ולועגת. הקסם של האלבום הוא השיר "כוכבים במקום עיניים" – מעין בלדת המשך ל"בדרך הביתה" הזכור לטוב של השמחות. שיר יפה שכמו שהגדיר אותו חברי רוני, הבעיה היחידה בו זה שברייט לא חוזר על הפזמון מספיק פעמים.

יאפים עם ג'יפים – שק לי בשקר (2011)

ההרכב של דניאל קיצ'לס ונועם יעיש שנחשפתי אליו ממש במקרה בתחילת העשור הקודם, הוציא ב2011 את האלבום הטוב ביותר שלהם חד משמעית. אם על האלבומים האחרים בפוסט כתבתי כמה יש בהם משהו נגיש, קשה להגדיר את "שק לי בשקר" כנעים. ועם זאת, ביחס להרכב שבגדול יש בו תמיד משהו שקצת מסתכל מלמעלה על הכל, יש משהו בשק לי בשקר שנוגע בי עמוקות. במידה רבה האלבום הראשון של ההרכב (בשנת החרב בחוץ והרעב מבית) הרגיש קצת צחוקים, והשני (נבל דוד אדום) הרגיש זועם. האלבום הזה מרגיש בעיקר עצוב. כשבשיר הנושא של האלבום הם שרים "בקיץ של עור נמר/ כל התום שבי בוער/ תאטרון הצלליות של המילים/ בעמק המתייבש/ עולה חזור ומבקש/ לפגוש אותך בקצות החרוזים" אין פה כעס, אין פה השתעשעות מיותרת. המוזיקה כולה חשופה מאד באלבום הזה ולא מחפה על המילים שבעצמן חשופות. רק בשביל זה עם כל ההתקשקשות מסביב בז'אנר הזה, שווה שיש אינדי ישראלי.

אהובה עוזרי – מעלי דממה (2013)

כתבו הרבה על האלבום הזה, ובצדק. אני רוצה להקדים ולהגיד שבניגוד לדימוי מסוים שנוצר על עוזרי, אני ממליץ בחום להיכנס לעמוד שלה בפסוטיפיי- העלו לשם את כל הדיסקוגרפיה שלה, כולל מתקופות בה משום מה נוצר הרושם שהיא לא ממש יצרה, אז ממש לא – היא יצרה המון. והיא יצרה מעולה. ואחרי שהסרנו את זה, אין ספק ש"מעלי דממה" הוא המקרה הגדול ביותר של עשיית צדק במוזיקה הישראלית. המוני יוצרים וזמרים התכנסו והקליטו שירים של עוזרי, בין אם לקחו חלק ביצירתם יחד איתה או לא. מבין אלבומי המיינסטרים המובהקים של העשור הזה, זה אולי החשוב והיפה ביותר. כי אם יש משהו שמצליח איכשהו לקלוע להגדרה המאד חמקמקה של "מוזיקה ישראלית" כניסיון נואש ליצור את אותו "גשר בין מזרח למערב" (ביטוי נוראי), אז מעבר להצלחה של עוזרי בכללי בקריירה שלה (שלא זכתה להכרה) – זה אלבום מובהק שהכל מתערבב בו באופן טבעי. ואת היופי בשיר הנושא כבר הסבירו יפה ממני ולא ארחיב. רק אגיד לכם לא לפספס שם את השיר החמוד מאד שמאור כהן הקליט.

שי צברי – שחרית (2015)

זה מתבקש כמובן לשים את צברי מיד אחרי האלבום של עוזרי. רק אגיד שבהרבה מקרים שי כל מיני יוצרים "מבטיחים" במוזיקה הישראלית שמאד מוערכים בכל מיני חוגים, ואז יוצא להם אלבום ומתברר שזה חתול בשק, וכל הזמן הם סתם עוד פוטנציאל שלא התממש לגמרי עד הסוף, כשכולם רק רוצים שהם ילכו עם משהו עד הסוף. זה חד משמעית לא המקרה של שי צברי או האלבום הזה. התחושה הייתה שכולם הימרו עליו – והימרו בצדק. זה אלבום בכורה ענק ומוצלח מאד, שמתכתב עם כל מה שהוא צריך להתכתב בו. הוא כולל חטיבה קצבית חזקה, סיום מהורהר מאד, קול מדהים של צברי, גיבוי מאחורה של הפקה טובה, כל החשודים המידיים שתרמו את מיטב כישוריהם ליצירת שירים חזקים (ברי סחרוף, נועם רותם), וכמובן צברי עצמו. האלבום הזה צריך להיות בטופ ולו רק כי שי צברי הצליח לעשות דבר מדהים – הוא הצליח בעצמו ליצור את הלחן היפה ביותר ל"קשה בלילה בלי אדם" של אברהם חלפי (ובכך הביס את יוני רכטר, ישראל ברייט, אלון עדר, ובטח שכחתי כמה). היה שווה לחכות.

ארז לב ארי ופטריק סבג- העץ הבודד (2013)

פטריק סבג הוא כנראה מהשותפים השקטים ביותר שיש במוזיקה הישראלית לאמנים שונים ועם זאת הוא רב השפעה. עם זאת הרבה פעמים הוא שותף דווקא לשירים שלא ממש מעניינים אותי. ארז לב ארי הוא סיפור אחר לגמרי, והוא היה ונותר אחד היוצרים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית שנעה בין המיינסטרים לשוליים. השיתוף פעולה ביניהם לא מפתיע – שניהם היו חברים בהרכב המאד נשכח כשניקו תתחיל לדבר אבל פה היצירה היא שונה לגמרי (נגיד ככה, לא פלא שכשניקו תתחיל לדבר הוא הרכב, ובכן, נשכח). תשעה שירים מהודקים ומהורהרים מאד, עם הגב של ברי סחרוף ומיכה שטרית, ועם סגנון שמצד אחד קשה לקרוא לו קליט, ועם זאת יש בו משהו שמאד תופס אותך. זה אלבום שאם אני לא טועה הוקלט במדבר, וגם שורה עליו אווירה מדברית לחלוטין. התחושה שמתקבלת פה היא בסופו של דבר, של מעין אלבום משודרג של ארז לב ארי מארח חברים אבל היות והשניים הוציאו את האלבום במשותף הרי שזה אחד משיתופי הפעולה הכי מוצדקים שיצאו אי פעם.

קובי אוז – חלום עקבותיך (2015)

בניגוד להרבה אמנים מהניינטיז שתהילתם מאחוריהם, העשור האחרון היה פעיל למדי עבור קובי אוז. ממש בתחילתו הוא הוציא את האלבום עם הטוויסט היהודי "מזמורי נבוכים" וקצת אחר כך את "מזמורים נוספים", וכמובן גם האלבום של טיפקס עליו כבר כתבתי בבלוג זה. אבל בין לבין הוא הספיק להוציא גם את אלבום הקאברים הזה שהוא גם אלבום מעולה שלו ואפילו הייתי מגדיר אותו רחמנא ליצלן – אלבום חשוב. הרעיון פה הוא קאברים לאריק איינשטיין בפרשנות חדשה. זה נכון שלא כל שיר פה מחזיק לגמרי אבל יש פה כמה הפגזות יוצאות דופן. "בואי אמא" שמחזיר את השיר למקורות הרוסיים שלו, "תמיד זה הים" שמוציא את השיר האלמוני שאיינשטיין הקליט ב1999 והופך אותו לפנטזיה יומיומית סוחפת על תל אביב, "מאחורי השער" שלא נופל מהמקור, "היא תבוא" שמטעין את התקווה לשלום באנרגיות חדשות, וגם שיר הנושא "חלום עקבותיך" – שיר חביב מאד עם הלחן של קלפטר והמילים של אברהם חלפי, שפשוט שודרג בעקבות הקאבר לדרגת שיר שאי אפשר להפסיק להאזין לו. אם אלבום קאברים אחד – זה זה.

נועם רותם – ברזל ואבנים (2011)

איפשהו בתפר הזה שבין סוף העשור הקודם לתחילת העשור הזה, נועם רותם היה הדבר הכי חשוב ברוק הישראלי המתחדש בארצנו. ונכון שמאז קצת פחות שומעים ממנו והתוצרים טיפה ירדו אבל זה מסוג המקרים שבאמת לאור תוצרים כל כך טובים בעבר, הוא מבחינתי כבר עשה את שלו. ברזל ואבנים הגיע אחרי "עזרה בדרך" המדובר שעסק בעיקר במחלת הסרטן של אשתו של הזמר, ומהבחינה הזו ברזל ואבנים היה יצירה קצת יותר משוחררת שלא עסקה בנושא אחד. ואכן יש פה כמה וכמה נושאים יפים מאד: צה"ל, משפחות מפורקות, תל אביב, נוסטלגיה, ומערכות יחסים. כדאי מאד לציין את "הכיתה שלנו", שיר פולני במקור ועגמומי מאד שקשה שלא להזדהות איתו גם אם למדת בכיתה אחרת לגמרי. גם "ברזל ואבנים" השיר הפותח, הוא מהפזמונים היפים על אורבניות ישראלית והשפעתה על הנפש. הדבר היפה באלבום הוא שהייתה תחושה שאחרי עזרה בדרך רותם יתקשה קצת ליצור עוד פזמונים חזקים אבל היו לו בקנה מסתבר עוד אסופה של שירים מצוינים שלא נופלים בדבר מאלו שקדמו להם.

 

אפרת בן צור – עיר מרוחקת (2019)

האם "עיר מרוחקת" הוא בכלל אלבום? יש פה שלושה קטעי מעבר, שיר שכבר הופיע בפרויקט "שרות חוה אלברשטיין" (מהבודדים שהיו מוצדקים שם), רצועת בונוס, ומעבר לכך עוד חמישה שירים. לכאורה זה יותר מן מאש-אפ לא ברור, אז איך יצא מזה לא רק האלבום הכי טוב שלם ובשל של אפרת בן צור בקריירה שלה, וגם אלבום מצוין בכללי? כנראה כי משהו באופי המוזיקלי של בן צור מספיק חזק גם כשאוספים כמה וכמה חלקים ותופרים אותם ביחד. מעבר לכך צריך גם לציין – חמשת הקטעים שהם שירים "אורגניים" נקרא להם כך, הם פשוט שלמות. היה אפשר להוציא אותם כEP ולהסתפק בזה, אבל יתר הקטעים  מהווים גם סיכום יפה לפעילות היצירתית של בן צור בשנים האחרונות. נראה שאין היום אף יוצר בישראל שהולם עבורו יותר לשיר שירי משוררים (ומשוררות, אם לדייק) מאשר אפרת בן צור. הקול המכשף שלה מתאים לאווירה המהורהרת של השירה העברית, וכך נוצר אלבום מרגש, ברמה גבוהה (שאחראי לה עומר הירשמן, איש שעשה עלי בייביסיטר!), שמעלה מחשבות נוגות על טבע האדם המתחבא בשירים.

לונה אבו נסאר – אספר לך/ أحكيلك (2013)

האמת היא שקשה לי לקבוע האם האלבום הראשון של אבו נסאר יפה יותר מהשני שלה, אבל לצורך המצעד הזה, נבחר באלבום הבכורה (בינתיים גם יצא אלבום הופעה נהדר). עם מינימום של כלי נגינה, בהפקה אקוסטית, ואלבום שחציו בעברית וחציו בערבית שכמובן רק מעצם קיומו ככזה הוא נוקט באמירה פוליטית מסוימת ועם זאת, אסופת השירים הזו היא אישית לחלוטין. שיר הנושא "אספר לך", מטריד את רוחי באופן חיובי עד היום. למי השיר בדיוק נכתב? כשאבו נסאר שרה בו כמעין שיר ערש "ירח שלי תעצמי עיניים אל תדאגי" – האם היא בעצם פונה לעצמה? (לונה זה כידוע, ירח), האם היא שרה בשם אמא שלה? או שיש פה דימוי אחר? החידתיות הזו נשארת בכל יתר האלבום. ועם זאת, למרות שזה נשמע מהצד כמו אלבום מאד אישי ויוצא דופן מדהים עד כמה נעים לשמוע אותו. זה אלבום שאפשר גם לשים אותו ברקע – אך מומלץ בחום לשקוע בו.

אל המשורר – שני אדונים בשלג (2017)

החבורה של אל המשורר כשהוקמה, ניכנסה לכאורה למקום הכי מעצבן שיש – מוזיקה עם אג'נדה של החייאת התרבות העברית. אבל כמשהו נעשה באמת מתוך יצירתיות ותשוקה, התוצאה נהדרת. האלבום הראשון היה משירי ביאליק, והשני שבו נעסוק עוסק בשיריו של המשורר היהודי-ורשאי הנשכח ולדיסלב שלנגל ששיריו מתארים בגוף ראשון ממש את מסלול השואה הקלאסי כמו שלימדו אותנו לכאורה בבית הספר-  אנטישמיות, נאציזם, אימת המלחמה, הניסיון להימלט למדינת מקלט, גטואיזציה, יאנוש קורצ'אק, מרד, חיסול, כיליון. אבל שלנגל היה כותב מחונן, ולכן הוא מתאר את הכל עם שפע של הומור, ביקורת, אכזבה, אהבה, פנטזיה וייאוש. מסביב מה שאל המשורר עצמם עושים (גילוי נאות: אורי מייזלמן המתופף הוא אדם יקר שאני מכיר) הוא פשוט לספק את התמיכה כדי להקים את השירים ואת שלנגל ואת המציאות שבה הוא חי לתחייה.  זה מסוג האלבומים שגם כדאי לקנות את אריזתם הפיזית גם בעידן הדיגיטלי – החוברת שופעת במידע והסברים מאירים על השירים ועל חייו של שלנגל והמציאות שבתוכה הוא יצר. חציו השני של האלבום שכולל שירים ארוכים יותר – כבר מגיע לרמה של יצירת מופת, והמאזין פשוט נשאב אל הטירוף הבלתי נתפס של העבר הלא כל כך רחוק ההוא. מומלץ להאזנה ולא רק ליום השואה. השיר על יאנוש קורצ'אק אורכו כמעט כשבע דקות, ואי אפשר להאמין שהוא מתאר מציאות פשוטה שהתרחשה.

אליוט – 5772 (2013)

איך זה מרגיש להיות מוזיקאי פעיל מגיל צעיר אבל רק בגיל 46 להוציא אלבום סולו ראשון? כנראה שלאליוט הפתרונים, וכנראה שלפעמים דברים טובים צריכים להמתין ולהבשיל. בשעתו כשהאלבום יצא, אליוט ציינה שמותו של אביה בשנת 2010 היה זרז גדול מאד להוציא את האלבום הזה והוא גם מונצח היטב באלבום, בקאבר שהיא עושה לשיר הילדים הידוע "לאבא שלי יש סולם", שגם ככה טעון מלכתחילה במשמעויות מצמררות, ועל הרקע הזה, של אדם מבוגר ששר על אביו המתח מוכפל פי כמה. אבל 5772 הוא לא אלבום רק על היחס של אליוט לעצמה או לאביה (וגם לאמא שלה, אגב). שיר שיר שעוסק בקוויריות, ביחסי יהודים-ערבים, בעבר, ביצירה, ובמה לא. בערבוב בין כתיבה אישית לשירי משוררים, בין אנגלית לעברית, בין גיטרה אקוסטית לרקע אלקטרוני. זה אלבום שמלא בהרבה רבדים שמתגבשים לאמירה מוצקה אחת יפה. איכשהו, משהו באלבום הזה לא הותיר חותם קדימה במוזיקה הישראלית. אולי בגלל שאליוט לא הוציאה מאז עוד אלבומים, אולי כי באמת קשה להוציא אלבום סולו בגיל 46. אבל אם פספסתם אותו והוא עבר מתחת לרדאר שלכם, אני ממליץ להקשיב ולהתמכר.

 

גרשון לייזרסון – אין וואלד אליין (2017)

מוזיקת היידיש בימינו היא עניין שראוי לפוסט נפרד ואולי אפילו לבלוג נפרד. ככלל, ישנה מיני-תחיה בתחום היידיש גם בישראל בשנים האחרונות. זה מיני, כי כשאני הולך להופעות מי שבעיקר מגיעים בקהל הם רוסים זקנים, ומעט משוגעים לדבר. אבל אם יש מישהו שאחראי בכל זאת לכך שיש בכל זאת פעילות חיה בתחום, הרי זה גרשון לייזרסון. לייזרסון  הוא כנר שאחראי להקמת ההרכב אוי דיוויז'ן בעשור הקודם (הסיבה שהתחלתי לשמוע את אוי דיוויז'ן הייתה מההתלהבות שלי שנועם ענבר הסולן של הבילויים היה אז הסולן של ההרכב. היו ימים). מאז הוא עסק בעוד כמה פרויקטים, ו"אין וואלד אליין" (לבד ביער) הוא פרויקט הסולו הראשון שלו אם אינני טועה. מצחיק לשים אותו פה לצד אלבומים אחרים, ובכל זאת זה פשוט אלבום ענק, ואם רציתם לשמוע הקמה לתחייה של יידיש – זה צריך להיות האלבום עבורכם. מה שיפה הוא שלייזרסון לא הלך על טריק יחסית מאוס של סתם לשיר שירים ישנים ביידיש מחדש. הרי ממילא רוב הקהל בישראל לא מכיר אותם. במקום זה הוא לקח טקסטים ישנים – חלקם נכתבו ע"י "עממי", חלק ע"י אברהם סוצקובר ואחרים, ופשוט לקח והלחין אותם. התוצאה היא אסופת שירים מצוינים, עצובים, שמחים, על הגלות, על ציונות, על הקיום האנושי, ועוד.

טל הפטר – 10 שקל (2018)

הפטר החל להתפרסם דווקא יותר בתחילת העשור עם פרויקט "נסים והנפלאות" המעולה שלו, שהיה מן ניסיון מעניין לעשות מוזיקה מזרחית-אינדי. קשה קצת להסביר את זה, אבל בעלם שבו יש הרבה הרכבים שמנסים לעשות מזרחית קצבית אבל שלא כחלק מהתעשייה, הפטר הוא בכל זאת שונה. בד"כ תחום הרוק המזרחי/מזרחי-אינדי שמור לשי צברי פינת A-WA כשהדגש הוא על טקסטים ברמה גבוהה והפקה מקפיצה, או פשוט לשיר בשפה שאיננה עברית דברים שלא באמת חשוב להבין והעיקר שיהיה כיף ושמח. כל זה נחמד מאד, אבל הפטר מכוון למשהו אחר לגמרי. אלבום הבכורה שלו דווקא היה עם מילים פשוטות יחסית, אבל במוזיקה היה משהו לא פתור בקטע טוב. זה נשמע כמו אביתר בנאי שעושה מזרחית. אבל כל זה היה מבחינתי רק הכנה לEP מצוין שהפטר הוציא ב2018 ונראה שבקושי שמעו עליו. 10 שקל לוקח כיוון של מן מזרחית-אלקטרוני, וקצת יותר מתקרב ברוחו המוזיקלית לגל המזרחית-אינדי הכללי שיש, אבל ברמת הטקסט הפטר הלך על קו עוד יותר אישי ומרתק. שיר הנושא שסוגר את הEP שבו הוא שר "איך מצאתי עשר שקל על המדרכה/ ומסביבי כל העולם בכה" ממשיך לרתק ולהדהים אותי כבר שנה שלמה. אולי זה מסוג המקרים שאלבום נוגע בך באופן אישי בלי שאתה באמת מצליח להסביר למה, אבל אולי אתם תמצאו הסבר.

 

דודו טסה – סחרחורת (2012)

מה שכיף מאד בדודו טסה זה שקשה עד בלתי אפשרי לקבוע אפילו בעשור הזה מה האלבום הכי טוב שלו. למעשה העשור הזה הוא כולו בסימן דודו טסה, והצמיחה המדהימה שהוא עשה. סביר להניח שבעשור הבא נראה אולי קצת ירידה וזה בסדר גמור כי טסה הביא שורה של אלבומים מדהימים, שנראה שמי שהתחיל אותם היה באמת "סחרחורת".. אלבום שמצליח לשלב מצד אחד כמה המנוני רוק מעולים שהיו בעשור הזה ("יש בינינו בית") אבל גם מתנסה בשיר של יותר מ6 דקות למילים של אלכסנדר פן, שהוא למעשה שיר הנושא של האלבום. אפילו העטיפה של האלבום מסקרנת ומכניסה אותנו לאווירה יוצאת דופן. בצדק אומרים שכנראה חלף העידן שהרוק בישראל היה ה-ז'אנר האהוב ביותר וזה בסדר גמור. אבל אין ספק שלתוך רוק המיינסטרים, המוזיקה של דודו טסה והאלבום הזה בפרט (שמבחינות רבות הוא מיינסטרים מוחלט) הם תענוג של ממש. אם כבר רוקיסט פופולרי – מצוין שזה טסה, ומצוין שזה הרבה בזכות האלבום הזה.

 

עוד הרבה אלבומים ישראלים שאהבתי בעשור הזה וקשה קצת לכתוב ואי אפשר שהרשימה הזו תהיה ארוכה מידי, אבל כן שווה להאזין להם אם אתם מחפשים המלצות (לא כולל אלבומים שכבר כתבתי עליהם בבלוג בעבר שכמובן מומלצים והם לא ברשימה): שני האלבומים ששלמה בר הוציא (בסוד תפילת ערער; עד כלות נפש ואחריה של שירי יוסף צבי רימון), שפי ישי – גבר לא ידבר על כך, רונה קינן – זמן התפוז, קובארי – דת בית אלוהים אהבה, אורסולה שוורץ – קודש חול ים, לירון עמרם – חלום ישן, גידי גוב – אם היינו, תומר ישעיהו – טריפולי, שני קדר – ניהול מצבי משבר, מאור כהן – מקום שקוף, אלון עדר – משתלבים בנוף, יוחנן קרסל – מה לי ולהיסטוריה, UBK – אוזו בוזוקה, אהרון רזאל – קבעתי את מושבי, מורה – מורה, נטע וינר – בזכות השיבה, הדגש נחש – זמן להתעורר, אביתר בנאי – יפה כלבנה, עומר אדם – אחרי כל השנים, ריף כהן – A Paris, קורין אלאל – כאחד האדם, דיקלה – ואם פרידה, שני אלבומי החצר האחורית, אלי גורנשטיין – ונחיה, רוני ידידיה – העולם מצויר כגלויה, חיים רחמני ורוני סומק – מדרכות מפיקות חשמל, כהן @ מושון – ימים ארוכים, רמזיילך – צוזאמן, עוזי נבון ומכרים – עוזי נבון ומכרים, אורי הרפז – מנגן נחום היימן, עמיר לב – נוגע בדרכון, יוני לבנה – אל מכרות הסוכר, רות דולורס וייס – בשפת בני האדם, יהוא ירון – דברים יומיומיים כאלה, טל גורדון – לא יום ולא לילה, והיום בדיוק שמעתי את החדש של פיי שפירו וגם אהבתי, אז מי יודע. יצאו כמובן עוד לא מעט אלבומים שהיו אחלה, אבל נעצור כאן.

לחיי העשור הבא. סה"כ למרות הטענה על תקיעות במוזיקה הישראלית, הרי שכל הזמן יוצאים דברים יפים. נכון שלפעמים רציך קצת לחטט, נכון שיש תקופות טובות יותר ופחות, אבל לא נראה לי שעבר עלי איזה רבעון בלי אלבום חדש שנהניתי לשמוע. כל הכבוד לכולם, ובהצלחה.

חיכיתי כמו תינוק: עשור ל"עיניים זרות" של רונה קינן

משום מה, בערך לפני עשר שנים, הייתה לי נטיה לחשוב שלא יהיו לי בחיים חוויות בחיים שיהיו מקושרות למוזיקה. לא יודע למה. הרגשתי שעברתי את השלב שבו זה בכלל אפשרי, ואני מן אדם שלעולם לא יוכל לחיות את הדימוי הרומנטי הזה, של רגע שמזכיר שיר או ההפך. זו הייתה כמובן טעות, וכמו קלישאה מופלאה, צריך פשוט לפעמים מרחק של עוד קצת שנים (ואני רק בן 29 בסך הכל) כדי שתבין שבעצם כן נוצרו חיבורים כאלה, ושהם היו רגעים חשובים בחיים שלך, שאפילו עיצבו אותך באופן מסוים.

אבל רגע נדיר באמת שחוויתי, שבמידה רבה הוא כמעט חד פעמי בחיי, הוא הרגע שבו שמעתי ברדיו שיר והתלהבתי ממנו. אני לא צרכן גדול של רדיו, וגדלתי את המסורת של קאזה לייט בעברית ולאחר מכן סולסיק, וגם לשאול חברים, ולקרוא באינטרנט, וסתם לחפש שמות של אמנים ששמעתי עליהם איפשהו. אבל לשמוע ברדיו שיר חדש ולהתלהב? זה נדיר וזה קרה לי למעשה פעם אחת שאני מסוגל לזכור: בעודי בצבא אי שם סביב סוף 2006 בבסיס של אוגדת עזה שישב באורים, הייתי בנסיעה לאתר קשר, וברדיו התנגן שיר עם קול מוכר ששר "כל החיילים שלי הלכו לשם, אוווווווווווווווו". בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר על יהודית רביץ, ורק אחר כך התברר שזו כמובן רונה קינן.

השיר הזה כישף אותי. כמהתי לשמוע אותו שוב. אבל הייתי בבסיס, וכמה שמדהים לחשוב על זה כפרהיסטוריה, בשנת 2006-7 אם לא היית על המחשב הביתי שלך, ועל אחת כמה וכמה אם היית תקוע בבסיס צבאי, היכולת שלך לשמוע כך סתם שיר שאתה רוצה הייתה בלתי אפשרית. כנראה שהסמארטפון באמת שינה את העולם מה אני אגיד לכם. מכל מקום גם בסופש כששבתי הביתה, לא היה ממש איך להשיג את השיר הזה, שאולי אפילו עוד לא הבנתי איך בכלל קוראים לו. בסופו של דבר הבנתי, ושבוע לאחר מכן, אני חושב שהיה מדובר כבר על האזור של פברואר 2007, הייתי בתרבות יום א' בתל אביב, ומשם הסתובבנו קצת בעזריאלי לפני שניקח את הרכבת לדרום. ניצלתי את ההפוגה הקצרה לקנות את האלבום "עיניים זרות" של רונה קינן (וגם את "מכונת השירים הגדולה" של חמי רודנר, אבל לא נדבר על זה). בבסיס הייתה לי מערכת קטנה ושמתי את הדיסק, והקשבתי. אני זוכר שהופתעתי עד כמה האלבום בהתחלה שלו לפחות, לא ממש עניין אותי. היה דרוש שיר ועוד שיר כדי קצת להכניס אותי, אבל מקום מקום אני די משוכנע שבשמיעות הראשונות בעיר שמעתי את "הפעם האחרונה" כמה שרק יכולתי, וגם התרשמתי מהעטיפה ומחוברת המילים שהייתה מלווה באיורים יפהפיים של רותו מודן.

מה ידעתי אז על רונה קינן? לא המון. הכרתי כמובן את אלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור" שחיבבתי, אבל לא תפס אותי באופן חזק מידי. מה שמדהים אותי עד היום זה איך לעזאזל במשך שנתיים-שלוש פספסתי כמה "מבול" זה שיר אדיר. אבל בעצם כל הסיפור שלי עם רונה קינן לפחות בשנים הראשונות הוא סיפור של שקיעה. שקיעה לא במובן השלילי של המילה, אלא במובן שמשהו צריך לפעמים לשקוע בתוכך באופן עמוק כדי שתעריך אותו. בערך סביב גיל 23 גם הייתי בטוח שהתהליך שלי עם רונה קינן הסתיים והבנתי כמה היא טובה, אבל השנתיים האחרונות למעשה, גרמו לי להבין שטעיתי, אבל בהמשך אגיע לאיך זה קרה, ואיך זה קשור ל"עיניים זרות".

מוזר בעצם שהאלבום הזה חוגג עשור לקיומו וזה גם מוכיח שעבר עשור מאז שהייתי באמצע השירות הצבאי שלי. למעשה בנקודת הזמן הנוכחית זה כבר 11 שנה. אבל בנקודה של השמיעות הראשונות, נדרשה לי שמיעה ועוד שמיעה ועוד 17 שמיעות עד שאהבתי את כל האלבום. מה שהיה נראה בהתחלה בנאלי ורגיל, הפך להיות אוקיאנוס של יופי שהיה צריך לחשוף קצת. אחת ההאשמות הגדולות  ביותר כלפי רונה קינן, היום שבו פרצה ועד ימינו אנו, היא ההאשמה שהיא מהרגע הראשון התמסחרה. שבעצם יש לה עוד בוטלגים באנגלית שלא שחררה, שפעם היה בה משהו אפל והרבה יותר קודר. אבל מרגע שהתחילה לעבוד על "לנשום בספירה לאחור" יחד עם יזהר אשדות הארכי-אויב של האינדי הישראלי היא סומנה על ידי לא מעט אנשים כמי שוויתרה. אני מציע פרשנות אחרת לגמרי (שבמידה מה גם ניסים קלדרון הצביע עליה) והיא שדווקא המעבר לקו יותר מיינטסרימי לכאורה – אפשר לדברים עמוקים להיפתח. משום מה (אולי באשמת בוב דילן?) השיח על אותנטיות ברוקנרול מניח שאותנטיות משמעותה חוסר פשרה מסוימת, משמעותה מרד במציאות ובכל המסגרות הקיימות. בעוד שלגמרי אפשרי שאותנטיות אנושית ויצירתית משמעותה לעתים גם ניסיון להיכנס לתוך מסגרות מסוימות. אחרי הכל, אין חיקוי נוראי, כמו חיקוי של מרד.

המקרה המובהק הוא לא עם "הפעם האחרונה" שהפך ממילא ללהיט גלגלצ שגם תפס אותי. אבל אקח למשל את שיר הנושא "עיניים זרות". זה שיר שגם כשהתחלתי לאהוב עוד ועוד רצועות באלבום הוא לא ממש תפס אותי. כבר כתבתי שהסיפור שלי עם רונה קינן, הוא של שקיעה. על מה בעצם מדבר עיניים זרות? על הצורך להצליח על אף זרות מסוימת.

ניסיתי להפוך את עורי
אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי
רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו
בלי להבין
שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי
יכריע את הזמן

אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי אי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר

האם השיר הזה מתאר ניסיון להצלחה כללית בעולם? האם הוא מדבר על אהבה? עד היום לא ירדתי לגמרי לסוף דעתה של רונה קינן על מה בדיוק הוא מדבר. אבל לשיר הזה התחברתי פתאום לפני שנה וחצי כשעמלתי על התזה שהשתנתה ללא הרף. בדיוק שיניתי כיוון במחקר, והיה המון חומר חדש לקרוא, ושמתי ברקע את האלבום, ושמתי שוב ושוב את שיר הנושא. המחשבה הזו שניסיתי להפוך את עירי אבל העור שבפנים דמה מידי לשלי ריפרר לי לפתע לא רק לכתיבת התזה והניסיון באקדמיה אלא בכלל לכל החיים שלי בערך מגיל 14 עד היום. ואני מניח שאני לא מיוחד בהיבט הזה (כולנו מתמודדים עם פערים שונים בין דימוי עצמי, מה שאנחנו משקפים לעולם, הציפיות של הסביבה, ועוד). ובכל זאת, ברגע ההוא של הקריאה והכתיבה המחודשת, הצורך פתאום להתגבר על אתגר גדול, המחשבה עד כמה זה מתאים לי, ההשוואה הבלתי נמנעת לכל מיני פרחי אקדמיה צעירים – הכל צף בבת אחת והתנקז לתוך השיר הזה. "עיניים זרות" הוא שיר שבגיל 18, למרות הכל, לא יכולתי באמת להבין. לא כי מישהו בן 18 אבסולוטית לא מסוגל לכך. זה לגמרי אפשרי כמובן. אבל לא הייתי בסיטואציה הנפשית והממשית להבין אותו. דברים לגמרי עוד לא הבשילו. הייתי צריך עוד 4 שנים בתוך הצבא, ואז עוד 5 שנים באקדמיה כדי להגיע לנקודה שבה השורה "כמה פעמים שלא רדפתי, זה רודף אחרי" באמת הייתה נכונה לגביי (וזה דווקא מתוך שיר אחר באלבום)

הנקודה הזו שבה כתבתי מחדש את התזה והפכתי בה והפכתי בעצמי, ופתאום התחברתי מחדש לשיר הזה הייתה לא רק הנקודה שבה התחברתי מחדש לרונה קינן ולאלבום הזה ספציפית. זו הייתה נקודה שגרמה לי להתחיל לחשוב קצת יותר לעומק על מוזיקה והתפקיד שלה בחיי ואפשר שקיום הבלוג הזה הוא ההתפתחות של אותו רגע בחיים שלי.

אם נמשיך לחלקים נוספים באלבום, אפשר לראות שהם מלאים בתהיות שרונה קינן משחררת לאוויר. השיר "נס" חוזר שוב ושוב על השאלה/הצהרה "איך אפשר לנשום? אין לנו מקום". גם כאן אני מוצא את עצמי תוהה בעיקר – האם כשקינן שרה שאין לנו מקום היא מתכוונת לה ולבת הזוג שלה? האם היא מתכוונת להצהרה כללית כלפי האנושות? ובכלל על מה השיר בדיוק מדבר – האם הוא מדבר על אהבה או על תהליך מסוים של חיפוש. נראה כי כל האלבום "עניינים זרות" מתנהל בתהליך של ניסיון לחפש ולמצוא משהו. זהו במידה רבה אלבום שמדבר על המושג "חמקמקות" בלי להכוון אפילו (ובכל הוא חמקמק מאד בעצמו). השיר "מערכת הדם" שציטטתי ממנו קודם (זה רק הבקבוק וכו) מדבר על הניסיון להניח מאחור מערכת יחסים ללא הצלחה ועל העמדת הפנים המוחלטת כאילו הכל נגמר לגמרי והדוברת שבשיר כלל לא חושבת על האקסית ומערכת היחסים שנגמרה –

 

אבל כמה פעמים שלא ברחתי
זה רודף אחרי
הקשבתי לכל העצות של כולם
נשכבתי לישון מוקדם
התעוררתי וזה חיכה לי

זה לא רק אחד הרגעים המולחנים הכי הכי יפים באלבום הזה, אלא זה גם רגע של כנות חשופה מאד. העובדה שיש משהו בעבר שרודף אחריך שנופל עליך כמו משקולת – זה עוד אחד מהדברים האלה שרק שנים אחרי שהקשבתי לאלבום, הצלחתי (אולי) לרדת באמת לסוף דעתם. אי הוודאות ששוררת בשיר הזה ובאלבום כולו – היא עניין שמושך אותי היום הרבה יותר מן העבר, אולי באמת כי בגיל 18 הדברים נראים קצת יותר מוחלטים שהם לקראת גיל 30. השירים באלבום גם קצת מתכתבים אחד עם השני לדעתי. כשבשיר "המעיין הזוהר" קינן שרה "לפעמים אני נזכר בימים שקטים/ כשהסתובבתי בעולם בעיניים עצומות/  והייתי מישהו אחר/  אבל מי הייתי אני לא זוכר" הדבר מתכתב היטב עם שיר הנושא של האלבום כשהיא שרה "ניסיתי להפוך את עורי/ אבל העור שבפנים דמה מידי לשלי". העניין שאתה מחפש כל הזמן להידמות ולהתחפש, כחלק מתהליך של חיפוש עצמי אינסופי, שבו אתה לעולם לא מוצא מנוחה – זו תמה מקסימה ויפה מאד, ואני לא מכיר עוד אלבומים שמתעסקים כל כך הרבה בעניין הזה.

במידה רבה נראה שהפתרון שקינן מציעה לדילמות האינסופיות סביב הזהות של עצמנו והשאלה "מי אני" נעוץ בשיר הסוגר של האלבום "בוקר חדש". טכנית זה לא השיר הסוגר, אלא "הריקוד המוזר של הלב". אלא שהריקוד המוזר הוא פחות אורגני לאלבום והוא יותר רצועת בונוס לדואט של קינן עם גידי גוב, שהוכן בתכנית האלמותית "מפגשיר" בערוץ 24 (נוסטלגיה מוזרה בפני עצמה). "בוקר חדש" שמקדים לו, הוא בעצם הרצועה האורגנית שבה קינן מציעה חצי פתרון פשוט לכל הבעיות:

כי מה אפשר לעשות מלבד לחכות
לחכות שיגיע בוקר חדש

גם השיר הזה מדבר על הקושי שבהתמודדות עם העצמי, ולא בהכרח על איזו מצוקה חיצונית ("כי הרעש בחוץ הוא הרעש בפנים" היא שרה במדויק, והדבר מתכתב לי באופן ישיר עם השורה של חיים גורי שלפני שנתיים הלחין שי צברי "כולם בורחים כולם רוצים לשכוח משהו/ כי לא רק ממבקשי נפשו ינוס בן האדם/ אלא גם מפני נפשו יחידתו והיא רודפת לבדה" – בסופו של יום זו הנפש שלנו שגורמת לנו את המצוקות הגדולות ביותר). הפתרון היחיד הוא לתת לזמן לעשות את שלו. קינן אמנם מודה בסוף לאהובה נעלמת ש"אם הייתי נשארת איתך אולי כל זה היה נחסך" אבל מקפידה להתאים מיד לאחר מכן – "אבל מי יכול להגיד?" בהסתייגות ברורה. כלומר גם הזוגיות היא לא הפתרון לנפש המיוסרת אלא כנראה רק ההתמודדות שלנו עם עצמנו, כניסה לבוקר חדש.

מעניין שקינן בוחרת לסגור את האלבום בשיר שמדבר על החרדות שמטפסות בלילה. כמה שנים מאוחר יותר באלבום "המראות ונחיתות" היא בחרה לסגור את האלבום בשיר "הלילה לא שירים" (שמתכתב קצת גם עם "הלילה הוא שירים" של חוה אלברשטיין, שהקשר המוזיקלי ביניהן נידון לא פעם אם כי לדעתי קינן עדיין מעניינת יותר, וסליחה עם אלברשטיין) ובו מבהירה קינן את עמדה הלא מתפשרת כלפי הלילה והיא נאבקת ברומנטיזציה שנעשית לו בתרבות שבה אנו חיים:

"הלילה לא שירים ולא ריקוד ולא תפילה/ הלילה הוא שתיקה אחת גדולה ומבהילה"

וכל מי שחווה חרדה מצמיתה בשעות הלילה, דווקא כשהחוויות הנוראיות נגמרו ובסוף אנו נותרים רק עם עצמנו ועם המחשבות ועם הנפש, לא יכול לדעתי שלא להזדהות עם העניין הזה. אמנם "המראות ונחיתות" הוא אלבום משמעותית פחות טוב, והאלבום שקדם אליו "שירים ליואל" אמנם יוצר אנתולוגיה היסטורית נעימה ויפה, אך פחות עוסק במה שמטריד את הנפש ובכל זאת, אני לא מרגיש איזו אכזבה מרונה קינן (וואו תודה לי באמת). "עיניים זרות" הוא דוגמה לאלבום נדיר במיוחד שאהבתי אותו גם בגיל 18, אבל האהבה שלי אליו הלכה והתעצמה עם השנים ועד היום לא נמאס לי ממנו. בעידן שבו כל פעם שאלבום חוגג עשור, או עשור וחצי, או 23 שנה כולם מתכנסים בבארבי לעשות לו מופע מחווה והעניין הזה מחליט להתיש – "עיניים זרות" נותר במידה רבה אלבום צנוע שלא מעורר המון הדים אבל לטעמי מבין אלבומי שנות ה2000 בישראל – זה אחד החשובים, הטובים והעמוקים שיצא לי להכיר.

הרוקיסט האחרון והרוקיסט שבארון – בין רם אוריון לשלומי ברכה

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה למעשה כמה שבועות לפני שהוא פורסם, ויש עומס של דברים ובכל זאת, לא יכולתי להפקיר אותו, ובטח שגם לא את הכתיבה בנושא שבאה בגלים.

כל פוסט הגיוני על מוזיקה, ראוי שיתחיל בזכרון אישי, וכך גם הפוסט הזה. בשנת 2005 כשרם אוריון חנך את הEP שלו "קר", הלכנו אני וחברים להופעה שלו במה שהיה אז מועדון הייניקן הבימה ז"ל, מן המועדונים החביבים עלי ביותר ומהראשונים שיצאתי אליו. התאריך של היציאה אגב היה מדהים למדי – 31.8. כלומר הערב האחרון לחופש הגדול ורגע לפני תחילת כיתה י"ב שלי. ההופעה עצמה הייתה מגניבה למדי, אבל המיוחד ביותר קרה בהדרן – לבמה עלו מקהלת העוגיות (כלומר חברי להקת דפנה והעוגיות שעבדו הרבה עם רם אוריון) ויחד הם שרו שיר עם גיטרה אקוסטית בלבד. השיר הזה כלל קולות רקע מדהימים למדי. וידוי אישי: אני סאקר של קולות רקע. הייתי מוכן כנראה לשמוע אלבום שלם שמורכב אך ורק מקולות רקע, ולא פעם אני אוהב שירים בינוניים לגמרי רק כי יש להם קולות רקע יפים. לא הצלחתי תוך כדי ההתלהבות לקלוט לגמרי מה הם שרים שם (משהו על ילד וילדה), ולא חשבתי לעשות מעשה מהפכני ופשוט לקנות את הEP. זה היה נשמע כמו איזה שיר B סייד שלעולם לא יוקלט מרוב שהוא כל כך טוב, ויישאר כמו זכרון מתוק.

אבל כל מה שהייתי צריך זה להמתין כמה ימים. כמה ימים במונחי האינטרנט של 2005 זה סך הכל באמת קצת. באותה תקופה היה את וואלה רדיו (יוזמות של רדיו אינטרנט מקוון בעברית עם המוני ערוצים זו יוזמה שלא זכתה מעולם פה למספיק הערכה, ורק לאחרונה האפליקציה של 99FM זוכה סוף סוף לכבוד הראוי). מסתבר שבוואלה רדיו העלו את כל הEP החדש, ואז מצאתי שם את השיר היפה שהקסים אותי. קראו לו "תופסת", והוא היה נשמע יפה כמו בפעם הראשונה. אני חושב שהעברתי פחות או יותר את כל החודשים ספטמבר עד נובמבר 2005 בלהאזין לשיר הזה בלופים. מה נגע לי בו בלב חוץ מקולות הרקע המיוחדים? המילים של אסף גברון כמובן שנעו בין הסוראליסטי לעכשווי, הלחן היפהפה, והעובדה שהכל בסך הכל עם גיטרה אקוסטית. עוד לפני זה אהבתי את רם אוריון אבל אחרי ששמעתי את השיר הזה, אוריון קפץ אצלי לטופ של הטופ. באופן כללי, "קר" הוא אולי הEP הטוב ביותר שיצא כאן אי פעם. נכון שאין לו המון מתחרים בלשון המעטה, ובכל זאת – שישה שירים מצוינים מהודקים ביחד זה משהו ראוי לציון.

נחזור לרגע שלוש שנים אחורה, לאזורים של ספטמבר 2003. גם הסיפור הנוכחי מביא אותנו לוואלה רדיו (יש דורות של אנשים שיש להם נוסטלגיה לאיך הם קנו תקליטים מיוחדים שבאו בחו"ל. לי יש נוסטלגיה לאתרי סטרימינג. תלוי מתי גדלת). בזכות וואלה רדיו יכולתי לשמוע אז המון פעמים את השיר של שלומי ברכה, שהיה אז אקס משינה, "צ'אפלין צ'ארלי" מתוך אלבום נושא באותו השם. אני יודע שזה נשמע מאד רע שלא הלכתי לקנות את האלבום הזה, אבל לזכותי יאמר שלא הייתה בבית שום תודעה של קניית אלבומים. בבית שלנו היו בערך 4 אלבומים על תקליטור נכון ל2003: ציירי לך שפם של נוער שוליים, סרג'נט פפר, תפתח חלון של ריטה, ואיזה אלבום צרוב של אייל גולן. אמנם לא בהכרח מוזיקה רעה, אבל גם לא משהו שנותן לך חשק ללכת ולקנות דיסקים. חוץ מזה זו שנת 2003, וכמו המון בני נוער פשוט קיוויתי להוריד דברים בקאזה. אבל בקאזה לא היו שירים של שלומי ברכה. אז הסתפקתי בוואלה רדיו שבעזרתו נחשפתי לשיר המופלא הזה (אנקדוטה משונה – היה מצעד בוואלה רדיו של שירים מובילים ומשום מה השירים של שלומי ברכה תמיד היו בראש. עניין מסתורי לגמרי, ויתכן שהייתי המאזין היחיד ששמע דברים בלופים, מה שהשפיע על המצעד המפוקפק הזה). גם את השיר הזה שמעתי בלופים, ואמנם עוד שירים מהאלבום, אבל זה במיוחד.

אבל זה לא נראה לי
קטעים אינסטרומנטליים
אני רק מנגן לא שר
אבל זה לא נראה לי
אני זה צ'אפלין צ'ארלי
אני רק מנגן לא שר

נכון שהייתי בן 14 מה שאומר שהיה קל להלהיב אותי, אבל גם ממרומי גיל 28 בואכה 29, המילים של השיר הזה עדיין חזקות בעיני. הדימוי לא מסובך – שלומי ברכה תמיד העדיף לחיות בצל של יובל בנאי. על אף שברכה הוא-הוא הכוח המוביל של משינה (הוא אפילו אחראי על זה שבנאי כידוע הוא הסולן והוא זה שעודד אותו לשיר את השירים שברכה עצמו כתב למשינה). והנה כשהוציא אלבום סולו – שיר הנושא עוסק בזה שהוא בכלל לא שר, הוא כמו כוכב הסרט האילם. אבל זה לא רק המילים זו גם המנגינה- הגיטרות החזקות, הנגיעות האלקטרוניות, השירה הכמעט אגבית ולא צועקת. פשוט התאהבתי בשיר הזה לבלי היכר (חוץ מהקטע שם שהוא עושה לחישות משונות, עניין שפעם דנתי עליו עם קוסטה קפלן איפשהו ב2004 והוא הסכים איתי שאלו לחישות מחרידות)

ואם אנחנו ממשיכים בזכרונות אישיים רציך לקפוץ לתקופה שלפני כמה חודשים, קצת אחרי שרם אוריון הוציא את אלבומו האחרון" גרמנים באוגנדה". לטעמי אגב יציאה פחות טובה מ"האחרון" שקדם לו, אבל זה עדיין אלבום טוב שאתפנה לחפור עליו מיד. הנקודה המעניינת הייתה דווקא לפני ההופעה. זה היה בלבונטין 7 שבו יש כידוע גם בר במרתף. ביקשתי מהברמנית בירה והיא נעלמה לכמה דקות טובות כי הסתבכה עם החלפת החביות. בינתיים קלטתי שעומד מטר מאחורי לא אחר מאשר שלומי ברכה. מה אומרים בשלב כזה? "וואלה שלומי אהבתי את הסינגלים מהאלבום החדש שלך"? מבקשים חתימה? מנסים להתנהג כרגיל? אז ניסיתי להתנהג כרגיל, זה מה יש. אבל זה בכל זאת היה קצת מרגש בלב, ואולי זה גם נחמד סך הכל שבכל זאת אני עוד מתרגש מלראות זמרים שאני אוהב ומעריך.

מי שמכיר קצת יותר לעומק את הקריירה הרצופה של רם אוריון ושל שלומי ברכה כמובן, לא אמור להיות מופתע מזה ששלומי ברכה בא להופעה (למען הסר ספק – לא כמוזיקאי מתארח, אלא פשוט בא לשמוע). גם אני לא הייתי מופתע אבל כן התרגשתי. החיבור הראשוני בין שלומי ברכה לרם אוריון נוצר ככל שידוע לי אי שם בשנת 1991 – כשנושאי המגבעת הלכו להקליט את אלבום האולפן הראשון והיחיד שלהם בהד ארצי "מי רצח את אגנתה פלסקוג". עכשיו צריך לזכור שזו שנת 1991, וזו תקופה שבה חברות התקליטים בישראל בשיאן, נמצאות בתחרות, וכשחברת תקליטים מחתימה להקה, היא גם רוצה להצמיד לה מבוגר אחראי. ההד האחרון למיטב ידיעתי לתופעה הזו היה בשנת 2003 כשNMC הצמידו ללהקת הבילויים את ברי סחרוף כמפיק (שילוב שהיום נשמע מאד מאד משונה אבל כנראה שאז בחברה מישהו אמר "אוקי חברים יש פה להקת רוק צעירה בואו ניתן להם איזה רוקיסט בן 50 שישגיח עליהם אבל גם יעשה רוק אנד רול!"), אבל ב1991 זה היה עניין רווח מאד, והד ארצי הדביקו את מי שנראה המבוגר האחראי ביותר ביותר בישראל של שנת 1991 – שלומי ברכה.

ככל שידוע לי בשנה הזו שלומי ברכה לא ממש חלם על קריירת סולו. למעשה משינה נהנתה בתקופה הזו מפריחה מוצדקת למדי. האוסף "גבירותיי ורבותיי" הוביל את הלהקה שוב למסלול הצלחה. אח"כ ברכה כתב בעצמו את כל האלבום של "העמותה לחקר התמותה" בשבועיים בלבד והאלבום הפך ללהיט מוצדק (מבין אלבומי המיינסטרים של שנות ה90 זה כנראה מהמוצלחים ביותר לטעמי). מצד שני, ולמרות שהיה אולי ה-סימן למוזיקאי רוק המיינסטרים (ולא חסר זלזול של אנשי רוק אינדי במשינה כידוע), הבחירה בשלומי ברכה כמפיק לנושאי המגבעת הייתה הגיונית אם מסתכלים בדיעבד על קריירת הסולו של ברכה- שצבועה בצבעים אלטרנטיביים הרבה יותר. השאלה האם בNMC הצליחו לראות 12 שנה קדימה כנראה תזכה לתשובה שלילית. אני מניח שברכה נחשב למי ש"מבין רוק" והיה מבוגר בעשור מחברי נושאי המגבעת, והיה יוכל לייצר תוצר שיקלע גם לרוח הלהקה וגם לדעת הקהל.

בין מעריצי נושאי המגבעת, "אגנתה" נחשב לאלבום בעייתי בדרך כלל ממה שאני רואה. יש הרבה יותר הערכות להקלטות של הקסטה ולכל מיני בוטלגים שונים. ההנחה היא שההקלטות של אגנתה סרסו את הלהקה במידה רבהה. יש על מה לסמוך בעניין הזה – הקלטת האלבום הזה הייתה הזרז להתפרקות הלהקה ולמעשה כשהאלבום הזה יצא לאור ב1992 נושאי המגבעת כבר הייתה בשלב מופעי הפירוק שלה. אנקדוטה יפה על רם אוריון בהקשר הזה – נושאי המגבעת למעשה התפרקה ל2 הרכבי פירוק. הרכב אחד "מחתרתי" עם אוהד פישוף שהריץ את השירים של המגבעות בסגנון ה"קודם" שלהם המחתרתי יותר, ואיל וההרכב השני שימש בקטע אירוני משונה כלהקת ליווי לצביקה פיק שהתחיל את הקאמבק שלו שנמשך עד היום. היחיד מחברי נושאי המגבעת שהיה חבר בשני ההרכבים היה כמובן – רם אוריון.

מכל מקום, אני מאד אוהב את האלבום הזה

"איש קופה ומשאית" הוא כנראה השיר השני הכי אוהב עלי אי פעם של נושאי המגבעת (נחשו מה במקום הראשון!), ודווקא ההפקה של ברכה פה מתגלית באמת ביופיה – על רקע השירה של פישוף והקטע דיבור, הגיטרות נמצאות כאילו ברקע עם נוכחות, קולות הרקע הם פשוט מושלמים (זוכרים שאתם אוהב קולות רקע?), השירה המשותפת בפזמון. מדהים כמה השיר הזה קליט ועד כמה הוא נתקע בראש, ועם זאת שומר על רוח פישוףית להפליא. עם זאת, כנראה שאוהד פישוף בעצמו לא היה מסכים איתי. עובדה שהאלבום הזה גרם להם להתפרק. האלבום הזה אכן לא היה ברוח המקורית של נושאי המגבעת, אבל עבורי (לא שאני שווה הרבה) הוא האלבום שגרם לי להתמכר לנושאי המגבעת, ורק אחר כך באו ההקלטות האחרות. אגב, יובל בנאי חברו של ברכה הובא מאוחר יותר להיות המבוגר האחראי על להקה אחרת – איפה הילד, וחמי רודנר טען שההקלטות של "מסעותיי עם עצמי" (אלבום נהדר בפני עצמו) גמרו אותם ושיובל בנאי העביר אותם טירונות, ושזה ממש זירז את פירוק הלהקה. אולי להביא את משינה כמפיקים זה עניין בעייתי.

אם נחזור רגע לנושא הפוסט, אני מרשה לעצמי להניח שזה היה הרגע שבו אוריון וברכה נחשפו אחד לשני. אבל הקשר ביניהם לקח קצת זמן. בכל זאת – לשניהם לקח זמן עד שהם חזרו לעסקי המוזיקת סולו. ב1998 אוריון הקים להקה בשם בתריי זוזיי והקליט את "בתיאבון. באותה שנה שלוימ ברכה חבר דווקא לרמי פורטיס ויחד הם הוציאו אלבום חמוד מאד בשם "רץ על הקצה" שבו בפועל הם חיברו את השירים ביחד, ופורטיס היה הסולן. ברכה כאמור רק ב2003 הקליט את צ'אפלין צ'ארלי שהוא אלבום הסולו הראשון שלו והכמעט יחיד ממש עד לא מזמן. אוריון הוציא עוד EP קטן ויפהפה עם בתריי זוזיי בשנת 2000, ובעצם התחיל קריירת סולו מלאה בארץ בשנת 2005 כשהוציא לראשונה EP על שמו בשם גיבור גיטרה.

אני לא זוכר איפה קראתי לראשונה שאוריון הילל את השיר "באה לקראתך" של שלומי ברכה אבל בהחלט קראתי על זה. השיר הזה יצא בסולו הראשון של ברכה והוא ללא צל של ספק אחד השירים הכי יפים שם, והכי מיוחדים, שהמון אנשים שהשמעתי להם אותו בהתלהבות, לא התלהבו ממנו בעליל כמוני.

בר ארוך אנשים בספרדית
הם צוחקים גם אני זה כמו בעברית
הוא נכנס את עומדת לידו
לא לידי לא לידי אני נותן עם הכסא בראש
ים אנשים מסתער עלי נופל
רץ יריות ובצד נוזל

אל תבוא אני באה לקראתך
באה לקראתך באה לקראתך
אל תזוז אני באה לקראתך
באה לקראתך באה לקראתך

השיר הזה (שהבאתי ממנו את הבית האחרון) מנוסח כמעין דו שיח בין גבר לאישה, כשמה שהאישה אומרת ובכן, קל להבין אותו. מה הגבר עושה זו שאלה אחרת. הבתים בשיר מתארים את המסע הקשה של הדובר- כשכל פעם האישה מנסה לעצור אותו כמובן, עד הסוף הבלתי נמנע. לא רק המילים משחקו תפקיד אלא גם הלחן המעולה (ואני מפציר בכם לשמוע את השיר, אולי סוף סוף יהיו לי עוד שותפים להתלהבות). מי שמקשיב לשיר הזה, קצת מתקשה לזהות שם את האיש שחיבר שירים כמו אניגודין, היא התווכחה איתו שעות, או את הכוכבים דולקים על אש קטנה. אבל האמת שהחלוקה בין השירים של ברכה כסוליסט לבין השירים שלו ביוצר הפעיל והחשוב ביותר במשינה דורשת עיון נוסף (ואסור לטעות בכך שיובל בנאי הוא הסולן, משינה היא בראש ובראשונה שלומי ברכה. נכון שהזוגיות היצירתית עם יובל בנאי חשובה, אבל הוא הראשון שם לטעמי, בכמות ובאיכות השירים). ההבדלים הם בעיקר ברמת הלחנים, שבאלבומי הסולו של ברכה מקבלים גוון כבד יותר, אפל יותר ומורכב יותר. דווקא מבחינת המילים, ניתן למצוא מכנים משותפים רבים. בהמון מהשירים ששלומי ברכה כתב ישנו מעין מרכיב מוזר, כמעט אגדי. אם תרצו הכי רחוק מהכתיבה הקונקרטית של עמיר לב למשל – זו שירה שעמוסה במצבים משונים, במשחקי מילים, ובתיאורי רגשות לא קוהרנטיין לחלוטין, בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות – ממש כמו השיר מעלינו.

חזרה לאוריון שהביע את אהבתו לשיר, כשהוציא אלבום מלא ב2007 בשם "כן", עשה את המחווה המתבקשת – והקליט קאבר לבאה לקראתך. הקאבר הזה לא טוב יותר מהמקור (רק 5% מהקאברים בעולם בערך טובים יותר מהמקור שלהם לדעתי, וכוונתי מהקאברים שבכלל שווים האזנה) אבל זה קאבר יפה שבמידה רבה דומה גם למקור, אבל דווקא בגלל זה מעניין לשים לב להבדלים הקטנים שבו, ובעיקר לעבודת הגיטרות השונה בו שעל אף שגם כאן יש נגינה עמוסת גיטרות, הסגנון שלה שונה בניואנסים קטנים. משהו בה בכל זאת פחות עמוס, קצת יותר מהודק, וזה כול לם את השירה של אוריון עצמו. אולי דווקא בגלל זה אני מעדיף את המקור. אגב, אוריון גם אירח בשיר הזה את שלומי ברכה בעצמו ומנגן בגיטרה בקאבר לשיר שלו עצמו (מחווה מרתקת נדירה מאד לדעתי)

המשך הקריירה של אוריון היה קצת יותר עמוס מזה של ברכה. ב2013 הוציא סוף סוף את אלבומו "האחרון" שהוא לטעמי, האלבום הטוב ביותר בקריירת הסולו של אוריון, והשלם ביותר שהוציא תחת ידיו . שירי משוררים, שירי אסף גברון, כמה שירים שאוריון עצמו כתב, ועוד כמה של פרחי אינדי. לכאורה יש כאן אקלקטיות עצומה – בין דורי מנור לבין להקת רוצי בובה עולה השאלה האם לא היה בלאגן באלבום הזה. וזו באמת הגדולה של האלבום הזה- שעל אף שלקחו בו חלק הרבה מאד אנשים, יש קו ברור בין השירים, יש אפיק מוזיקלי ברור, ואפשר ליהנות מהשירים גם בנפרד וגם כחטיבה אחת.

אבל "האחרון" על אף ההבטחה שגלומה בו, הוא לא האלבום האחרון של אוריון, שלפני כמה חודשים בלבד לקראת סוף שנת 2016 הוציא את "גרמנים באוגנדה", אלבום באווירה שונה מאד. זה אלבום הרבה יותר מחוספס. על אף שאוריון הוא רוקיסט, אולי מהבודדים שעוד שנשארו שמחויב להגדרה הזו גם בהקשר של רוק ישראלי – ועם זאת השירים שלו שתמיד היו שירי רוק לא היו דווקא מחוספסים, וכוונתי שלא היו כך במובן הטוב. בשירי הסולו של אוריון יש הפקה מהודקת מאד. תחושה שהכל במקום. גרמנים באוגנדה מרגיש כמו אלבום חפוז יותר ומהוקצע פחות. בכל זאת, זה אלבום עם כמה שורות יפות מאד ורגעים מקסימים, השיר האחרון "יותר" שבו אוריון ממש צועק

צריך להיות יותר
חייב להיות יותר
לא רק משהו שהוא כמו משהו
שנשמע כמו משהו אחר

אלה אמנם לא שורות שהן שירה, אבל אלה (וסליחה גדולה על הקלישאה הנוראית שאני עומד לכתוב) – שורות שהן רוק. לא איזה מטאפורה, לא ניסיון לעגל פינה או להאריך את השורה, אלא פשוט זעקה ברורה שרבים אומרים לעצמם, כשאת הכל מגבה מוזיקה מעולה.

כאמור, לא כל השירים באלבום שומרים על רמה אחידה לגמרי. לחיוב יש לציין שירים כמו השליח, שרב, כל סיבה והשלמה. האחרים פחות תפסו אותי ובכל זאת – אסופת שירים יפה כאמור, שמוכיחה שעוד יש לה לצפות.

אבל הדבר המעניין ביותר הוא בעצם הקאמבר של שלומי ברכה. ב2003 רגע אחרי שיצא אלבום הסולו שלו, משינה התאחדו. למעשה, למרות שאני נחשפתי לצ'אפלין צ'ארלי סביב ספטמבר 2003, הרי שהוא יצא כמה חודשים קודם לכן – ואז בפסח של 2003 (אני זוכר את הבוקר בפסח שבו ראיתי את זה בעמוד האחורי של העיתון) משינה הודיעו שהם מתאחדים, ובכך בא הקץ על קריירת הסולו של שלומי ברכה שזה עתה התחילה. אין טעם לכתוב כרגע פוסט שלם על האיחוד של משינה והשלכותיו הבעייתיות אלא מעניין הרבה יותר שכמעט במקביל לאלבום של אוריון, יצא לפתע באופן שהפתיע אותי מאד אלבום הסולו השני של שלומי ברכה "מאדים ומחוויר".

את האלבום הזה הפיק עופר מאירי, ופה יש נקודה מעניינת. ממש באותה תקופה יצא גם האלבום החדש של ערן צור, שגם אותו הפיק מאירי. מה שמאפשר לעשות השוואה נחמדה מאד בין השניים. מאירי מסתבר, איננו מפיק מתאים במיוחד לשירים של ערן צור. משהו באלבום הזה פשוט לא עובד ולא מתניע (וזה שווה פוסט אחר בפני עצמו שיבוא מתישהו). אבל במקרה של שלומי ברכה – השילוב בין השניים באמת לא פחות מייחודי. מאירי הצליח לבטא בהפקה שלו את הייחוד בשירים של ברכה, שהופכים לקליטים ומרגשים. שיר הנושא "מאדים ומחוויר" הוא הטוב ביותר לטעמי באלבום, וגם כאן שווה להתעכב על הבית האחרון והפזמון

כשאתה מוזר זה מסוכן ואז הדרך מתהפכת
הסופרים כבר לא סופרים את המרחק ויש ללכת וללכת
מנגן צלילים מטורפים שייגרמו לך לראות
שבעיר הזאת אני זאב ולא מלך החיות

והשם שלך שמתנוסס בניאון מהבהב
ומזמין אותי להיכנס מרחיק ומקרב
את שוכבת עירומה והשדיים באוויר
ואני בכלל ממאדים ומחוויר

אי אפשר להתעלם קודם כל מהמחווה הקטנה ל"זה קורה" של שמוליק קראוס- שם הדרך מתמשכת ויש ללכת ללכת. והנה פה- אתה מוזר, זה מסוכן, והדרך מתהפכת, ויש ללכת וללכת. שוב- בשירים של ברכה תמיד יש איזה משהו שבולט בחריגותו ופה החריגות ממש מקבלת את המילים. ואז כשברכה כותב שהוא הזאב ולא מלך החיות – שוב חזור לו צ'אפלין צ'ארלי, ההוא שרק מנגן ולא שר. כמו הזאב שהוא לא מלך החיות. להיות מספר 2. להיות האיש בצד, להיות המוזר. ושימו לב שברכה כותב בפזמון החוזר על השם של האישה שמזמין אותו להיכנס, מרחיק ומקרב – ודמות האישה בשיר שנכתב 13 שנה קודם לכן שאומרת לגבר "אל תזוז אני באה לקראתך" – מי יודע אם זו לא אותה אחת.

האלבום הזה כולל בסך הכל 10 שירים, כמעט כולם בין הטובים למעולים. הם מציגים חיבוטי נפש, משאלות של חיים ומוות, ובסופו של יום – מדהים לחשוב שמאחורי אלבום שבסך הכל הוא די מסעיר, מקורי ומרתק עומד אדם בן יותר מ50 שבדרך כלל מקושר עם להקה שעבר זמנה ובטל קורבנה. אבל אם רם אוריון הוא הרוקיסט האחרון שממש מרגישים שנאמן לקודים ולמוזיקה של רוק ועם זאת מייצר מוזיקה שמיעה מאד- הרי ששלומי ברכה הוא הרוקיסט שבארון. זה שמסתתר לפעמים וצץ באופן מפתיע. זה שהוא זאב, שמתרחק ומתקרב כל הזמן, ובכל פעם מוציא תוצר מפתיע ומיוחד.

אנ'לא רוצה פזמון אחר: דעתי על האלבום החדש של טיפקס (ולא רק)

נתחיל בסיכום, או באמ;לק כמו שהצעירים אומרים בימינו: האלבום החדש של טיפקס "עבודת כפיים" הוא טוב, אפילו טוב מאד, אבל יש בו מלא "אבלים". משהו שנע מבחינתי לפעמים על הסקאלה שבין 3 ל4 כוכבים בציון מתוך 5, ואז ברגעים מסוימים, אני אומר "מה, זה ממש ארבע וחצי" מרוב שזה טוב, ואז שוב נופלים ל3.

ועכשיו השאלה הגדולה היא למה. נכתבו המון ביקורות על האלבום הזה, ובהרבה שיחות עם חברי הטוב רוני, העלינו גם נקודות דומות יחסית בהשקפה שלנו על האלבום הזה לטוב ולרע. אני בדרך כלל כמו שאתם רואים, עוסק בבלוג הזה (עלק עוסק, מאז ספטמבר לא פרסמתי פוסט, ויש דברים חצי כתובים בטיוטות) במוזיקה שלא יצאה בשנה האחרונה, אלא הוא משמש אותי יותר להסתכלות אחורה. בכל זאת, האלבום הזה של טיפקס הוא חריג מכמה סיבות. קודם כל כי טיפקס היא אחת מהלהקות הפעילות היחידות בישראל שפופולרית. להקה במלוא מובן המילה. לא "צמד" זמני כזה או "הרכב" אלא להקה על כל המשתמע מכך – שיש בה כמה נגנים, שהיא אורגניזם בפני עצמו, שיש לו אופי מוזיקלי משל עצמו. שנית – כי בעוד שהמון אמנים שהחלו את הקריירה שלהם בראשית הניינטיז לא מרגישים רלוונטיים בשיט למוזיקה הישראלית הנוכחית, אוז וטיפקס עודם רלוונטיים גם מבחינת התוכן – אבל גם מבחינת הפופולריות שלהם, וזה דורש התייחסות.

ההתייחסות הזו חשובה לנקודת החוזק המרכזית של האלבום הזו, זו שבעצם הופכת אותו לעתים לאלבום טוב מאד: המוזיקה. מבחינת הלחנים והעיבודים, מדובר על אלבום מצטיין של ממש. לכאורה זה לא מפתיע. אוז מושפע ומשפיע כאחד מהמון ז'אנרים, וזה לא חדש לאף אחד. הדבר המעניין הוא איך זה בא לידי ביטוי במה שהוא בעצם אלבום האיחוד של טיפקס. מבחינות מוזיקליות רבות, האלבום הזה ממשיך היכן שהאלבום הקודם רדיו/מוזיקה/עברית הפסיק: מוזיקה מאד מקפיצה, ניחוח עמוק מאד של בלקני-מזרחי במעטפת של רוק. אבל האלבום הזה הוא לא העתק של רדיו/מוזיקה/עברית, שמדהים לחשוב שיש רווח של עשור ביניהם.

בעשור הזה כידוע אוז המשיך לפרויקטי סולו שיש שרשרת מקשרת ביניהם. האלבום הראשון היה "מזמורי נבוכים". אלבום שמבחינת הסאונד שלו היה מאד שמרני (מזכיר קצת את "יושבים בבית קפה" של טיפקס מ2001) ומאד רזה, אבל הקסים אותי בקצב ובמילים שלו (והמון גם לא התחברו, מבין לגמרי למה). האלבום השני "מזמורים נוספים", הוא אלבום שטעיתי בשעתו לחשוב שהוא כמו מזמורי נבוכים למיטיבי לכת. האמת שמזמורים נוספים הראה את הרעב האדיר כנראה שהתעורר באוז לנושא של עיבודים מוזיקליים עשירים יותר. לכן הוא הלך על פרויקט של קאברים לאסופת שירים – והשתעשע ושיחק איתם והתוצאה בעיני הייתה מעניינת. הדבר הזה התקדם ב"חלום עקבותיך" מלפני שנה שהיה קאברים לאריק איישנטיין, שגם שם הראה אוז את עיקר כוחו בעיבודים מעולים. העיבוד החזק ביותר הוא לשיר הנושא חלום עקבותיך, שעשה את מה שמעט מאד קאברים עשו אי פעם, ועוד לאריק אינשטיין – התעלה על המקור.

אני יודע שזה נשמע כמו איזו כפירה ענקית, אבל זו מכל מקום דעתי. אחרי ששומעים את הביצוע הזה של אוז, הגרסה המקורית מ"יושב על הגדר" של אינשטיין וקלפטר נשמע ממש אנמי והולך לאיבוד. העיבוד של אוז מדגיש גם את המשבר האמוני של מחבר השיר אברהם חלפי, ואולי זו גם הזהות הספציפית של אוז שהיא יותר בתהליך של חיפוש אמוני שכזה. כך או כך – השיר הזה יותר זועק, ובצדק "גלה לי פנים, לתועה בממלכת העצובה מני כל בחיים".

כל הסיבוב הזה נועד כדי להדגיש את הדבר החשוב ביותר שאוז (וגם חברי להקת טיפקס, המקוריים והחדשים כאחד) בא איתו לאיחוד של טיפקס – רעב. בניגוד להרבה מאד איחודים אחרים של להקות של אמנים שקריירת הסולו שלהם הרגישה מאד מדכדכת ולא מעניינת בעליל כבר, אוז בא לאיחוד של טיפקס כשהוא אחרי שני אלבומי קאברים שלפחות מבחינה מוזיקלית, היו מעניינים והראו שעוד יש לו מה להציע. אלו לא היו אלבומים מושלמים או חדשניים (טוב, חלום עקבותיך לפחות לפרקים כן היה חדשני), אבל קשה היה להגיד עליהם שהם משעממים.

לכן מבחינה מוזיקלית "עבודת כפיים" אמנם מרגיש טיפקסי למהדרין (ובכך שונה בכל זאת מאלבומי הסולו של אוז, שזה הישג לא מבוטל להבדל בין קריירת סולו לקריירה של להקה שיש בה את אותו יוצר אחד דומיננטי) אבל הוא לא קופא על השמרים משום בחינה. זה הישג ראוי, וזה הופך אותו גם כנראה לאלבום האיחוד הכי טוב של להקה בישראל. השוו את זה לאלבומי האיחוד של איפה הילד או משינה למשל. אפילו אלבום האיחוד של ד"ר קספר שגם אליו הגיעו היוצרים עם רעב ואנרגיה מחודשת, לא מתקרב אליו (אבל זה גם כי ד"ר קספר מה לעשות, היא להקה שאני מאד מחבב עד היום אבל היא הרבה פחות מעניינת מטיפקס). פתאום נזכרתי שגם להקת פורטרט התאחדה, והוציאה אלבום בשם "ארבע על ארבע" ואלוהים יודע מה קרה איתה. נו מילא.

זה אלבום שמבחינה מוזיקלית הוא מקפיץ, הוא מסקרן, הוא חדור פנימה, והכי חשוב- השירים לא נשמעים כמו העתקים אחד אחרי השני. השירים מצד אחד שומרים על אקלקטיות מבורכת – אבל אתה רואה את הקו המוביל. זה היה הקו המוביל של טיפקס בכל אלבומיה, ונעים מאד לגלות שזה נשאר.

אבל כמו שאמרתי, ובכן, יש הרבה אבלים. יש אבלים שמונעים מהאלבום הזה להיות באמת פיסה של יצירת מופת שאני אגיד "וואו, אלבום פשוט ענק, מהגדולים שנעשו כאן בעשור האחרון". האבל הזה כנראה קשור ברובו המכריע למרכיב השני של כל אלבום – המילים.

כדי להבין את הבעייתיות עם המילים, צריך לחזור לראיונות של קובי אוז מהעשור האחרון. אחד הדברים המשמחים באוז זה שהוא אדם שאוהב מאד לחלוק מהתהליך היצירתי שלו, ובתור מי שיצר אלבומים שבעצמם הם מעניינים ומורכבים, זו מגמה מבורכת מאד (אלוהים יודע שברי סחרוף למשל חולק הרבה פחות). בכל הראיונות שקראתי עם אוז, כשהוא דיבר על ההתפרקות של טיפקס, הוא סיפר על הבאסה שתקפה אותו אחרי רדיו/מוזיקה/עברית: הבאסה שהם לא הצליחו לעצבן מספיק אנשים, בגדול. נראה שאוז תמיד נהנה לפלרטט עם עולם הפרסום בישראל. מצד אחד, טיפקס מ1995 והלאה הייתה להקה סופר פופולרית, שגם הופיעה בכל תכניות האירוח, השתמשו בשירים שלה לסדרה "שמש", גילתה את שרית חדד, ועוד. מצד שני אוז בדבריו אמר שהם תמיד מאד מאד נזהרו מלהסתנוור יותר מידי, ולכן ניסו תמיד להפתיע ולחדש – לכן אחרי הצמד של החיים שלך בלאפה ונשיקה לדוד, הם חתכו לאזורים של דיסקו מנאייק, ואז פתאום עשו אלבום רזה מוזיקלית כמו יושבים בבית קפה. בקיצור – לגוון.

ואז הגיע רדיו/מוזיקה/עברית,

לפי אוז, המטרה ברדיו/מוזיקה/עברית היה ליצור אלבום מחאה של ממש, עם טקסטים נוקבים על הממשלה, על המעריצים של טיפקס, על תעשיית המוזיקה, על הקפיטליזם (זה אני כבר אומר), על המאבק המזרחי (!) ועל הרבה דברים. אכן כמעט כל שיר באלבום הזה בא ועוסק בנושא אחר. "אכלו לי שתו לי" (עם נתי חדד!) בא ומבקר את אנשי השכבות החלשות אשר לעתים לא עושים דבר כדי לשפר את מצבם (זה די מדהים בדיעבד השיר הזה), ומצד שני "הורה נדלנים" שיר מצוין שאכן מבקר את המסחור הרב (עם השורה המצוינת והמעולה ביותר שנתקלתי בה אי פעם: "התקרנפה לי כבר כל החיבת ציון"). וגם השיר ששמתי למעלה "ארץ נהדרת", שבעיני שיר נוגע ללב ממש, עם פזמון יפהפה

הארץ היא מעבר לזגוגית כמו ערב שקופיות
ורק קולו של המזגן מנגן לה נמרצות
יש לי ארץ נהדרת
רדיו/ מוזיקה/ עברית
אך היא בשבילי כמו סרט מחלון המכונית

שיר שמתאר בעצם את החלום ושברו – הנופים של ארץ ישראל, החלוציות, האתוס הציוני – וקובי אוז כל כך רוצה להתחבר אליו, ומרגיש מנוכר. אלו מילים חזקות מאד, ואוז הסביר שוב ושוב בראיונות שהוא התאכזב עד כמה האלבום הזה פשוט עבר מתחת לראדר של אנשים. לקחו משם כמה שירים שהפכו ללהיטים (בעיקר הדואטים – כלוב של זהב ופרח השכונות) ובגדול זהו. אוז רצה שאנשים יתרגזו, הוא רצה שיהיה דיון על השירים, על המילים, וכלום. למה? כי זה היופי בטיפקס – מילים של מחאה שנמצאות תמיד מאחורי לחנים קליטים והפקה מוקפדת, שמרככות במידה מה את המילים. במילים אחרות – צריך להתעמק בשיר כדי לחשוף את השכבה הנוספת שבו.

האכזבה הזו לדברי אוז הביאה לרצון שלו לפרק את הלהקה, ולדעתי- זה בא להסביר את כל הבעייתיות באלבום החדש עבודת כפיים. אלבום שמבחינה מוזיקלית – הוא מצוין, אבל מבחינת המילים – אלו שהתחבאו קודם והיו רמוזות ומורכבות יותר, הפכו להיות חשופות על פני השטח, גלויות מאד, גלויות מידי אפילו. הסיבה ברורה- אוז היה בטראומה של ממש מזה שאנשים פספסו את רדיו/מוזיקה/עברית, ורצה ללכוד אותם. הוא רצה שלא לאפשר להם לברוח בעצם מתוך המסר של השיר. "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו" אמר הזחל באליס בארץ הפלאות, ונראה שאוז החליט שלא לתת למאזינים לגלות – אלא להגיש אותו בכפית. ודברים שמוגשים בכפית ובכן, הם פחות נחמדים.

הדוגמה המובהקת לכך ביותר היא בסינגל המצליח "מי הפרובינציאל". שיר שמבחינה מוזיקלית – הוא פצצה מדהימה. מבחינות אחרות הוא כמעט קטסטרופה, סליחה על הבוטות. מה הרי קורה בשיר? באה האישה שרוצה להצליח מהפריפריה, מגיעה לתל אביב, מצליחה, ונוטשת את החבר שלה שאומר לה בזעם "אז תגידי לי מי כאן פרובינציאל, אותך העיר מחקה חזרת להיות מפעל, אני עמוד שדרה נשארתי אורגינל".

לטיפקס יש תת ז'אנר קטן של שירי "היא הצליחה, הוא נשאר מאחור", אבל השירים הקודמים הביאו תמונת עולם מורכבת ומעניינת יותר. ב"למה הלכת ממנו" שגילה לעולם את שרית חדד, אין באמת נקיטת עמדה בשאלה מי כאן הטוב ומי הרע. האם הטובה זו מי שעזבה לתל אביב והתפתחה? או בני העיירה האומללים שנותרו מאחור או שאולי זו שעזבה מנוכרת לעבר שלה? או שאלו שנשארו מאחור צריכים ללמוד להתקדם ולא להיתקע? אין שום עמדה ממשית, או ליתר דיוק- יש את כל העמדות, ולכן זה שיר מעולה. גם פרח השכונות עם עלמה זק הוא כזה ואפילו נוקט עמדה, אבל דו צדדית – שם אפשר להגיד ששתי הדמויות הן בגדול שליליות. הזמרת שהצליחה והפכה לסנובית, לעומת המפיק המקורי הנכלולי שלה שרק רוצה לצוד קורבנות. היא אמנם בסוף נוטשת אותו – וזה מן עונש שמגיע לו, אבל קשה להגיד שהיא טובה. (ברפרנס פנימי קשה לי להתעלם מהתחושה שהשיר הזה, בסופו של דבר, נכתב על התחושה של קובי אוז אודות שרית חדד עצמה, ולו באופן חלקי).

במי הפרובינציאל את את זה. החלוקה דיכוטומית וברורה- היא רעה, הוא טוב. לעבור לתל אביב- רע. להישאר בפריפריה- טוב. זה זועק וזה לא נעים בעיקר בגלל שקובי אוז עצמו – הוא הרי שעבר לתל אביב ואוהב מאד את העיר הזו. היצירה של אוז בעשור וחצי האחרונים הייתה מוצלחת בדיוק כי הוא עצמו התמודד עם השאלה בנושא: האם היה טוב לעזוב? איך נתחבר למקום שממנו הגענו, ומצד שני נמשיך הלאה? האמביוולנטיות הזו היא שהפכה את היצירה שלו למעניינת, ובמי הפרובנציאל, מסיבה לא ברורה, הוא מוותר עליה.

עמדות ברורות לחלוטין אוז גם מנפק בשירים נוספים באלבום "ימשורר" שפותח את האלבום, ואף הוא עם לחן מצוין, וגם הוא – טקסט מאד ברור נגד הפופ המזרחי. "עבודת כפיים" שיר הנושא של האלבום שמתאר את להקת שפתיים בה אוז ניגן, ואת ההקבלה לעבודת הכפיים של אביו. "לא היה לנו כלום" שמתאר את הסיפור של אמא של אוז,
"מר אלבז" שאמנם חמוד וחינני אבל גם הוא בסופו של דבר – שטחי למדי.

הזוויות החזקות של האלבום, הן מתי שאיכשהו מתפלקים לאוז בכל זאת קצת יותר מורכבויות או ליתר דיוק – יש יחס יפה מאד בין הלחן שעוזר להוסיף מורכבות, למילים שלא בהכרח ברורות בשמיעה הראשונה. דוגמה לכך היא הסינגל המצליח בצדק "צמד איילות". שיר שמדבר בגדול על המצב בישראל באופן נוקב, אבל מקפיד קצת לטשטש את האמירות באופן חיובי, ולתת יותר לשיר לזרום, ועושה את הדבר החשוב ביותר ביצירה של אוז בשנים האחרונות – משאיר מקום לשאלה מהי העמדה הנכונה (במקרה של השיר הזה – האם לעצום עיניים מול המצב ולברוח לאסקפיזם, או שזו שטות ועדיף להתמודד איתו?). גם השיר הסוגר "בדרך אל ההר" הוא עוד שיר מצוין, שמתחבא בסוף האלבום. השיר הזה קודם כל מצויד בלחן קטן וקליט, ונוסף על כך – עובר שינוי מסוים באמצע שלו. זה מתחיל כשיר מסע של נסיעה לצפון, ואז בהמשך פתאום מדבר על כך שנמצאים באיזה צימר בנאלי בגליל, והנה אוז פתאום מתגעגע לתל אביב – אותה תל אביב שנגדה כתב בגסות במי הפרובינציאל, פתאום ברגע קטן בסוף בכנות, מתוך הצימר המפונפן שבגליל הוא כמה לחזור אליה. האלבום מצויד בעוד שני שירים חביבים, שלא מתעקשים בהכרח לחנך אותך "שלכת" ו"לילה טוב" שיותר עוסקים ביחסים שבינו לבינה.

ועוד משהו חשוב על האלבום הזה- הקאברים. כאמור, שני האלבומים הקודמים של אוז היו למעשה אלבומי קאברים, ואין זה מפתיע שלכן גם לאלבום של טיפקס נכנסו קאברים. קאברים אף אינם זרים לטיפקס – להקה שהוציאה אלבום קאברים שלם כפסקול לסרט, וממילא שילווה הרבה מאד מחוות מוזיקליות ביצירות שלה, ועשתה כמה קאברים חביבים בעבר. פה הקאברים עולים שלב כצפוי, אבל הם שונים. ישנו הקאבר ל"מה איתי" שכמו שאמר ידיד רוני, קצת מרגיש כמו שאריות מהפרויקט הקודם של אוז. הבעיה שלי עם מה איתי לא נעוצה בכלל בביצוע הזה. זה שיר שמאז ומתמיד ניהלתי איתו יחסים מורכבים, אולי כי מוזיקלית הוא לא ממש מעניין, אולי כי לא אהבתי את הקול של ג'וזי כץ, ואולי כי זה סתם שיר שלא אומר יותר מידי.

שונה מאד הוא השיר המצוין "ילד של העולם" שחיבר סמי שלום שטרית ושהופיע במקור באלבום שירים באשדודית . זה שיר שבגרסת המקור מנוגן פשוט עם אורגנית, וכששמעתי אותו לראשונה לפני שנתיים בביצוע המקורי, לקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק אני שומע, ואז אהבתי מאד. המילים חזקות מאד, ואתם וזמנים לשמוע את גרסת המקור:

המילים כאן חדות כתער, והן שירים שהאם שרה לבנה :

אתה לא ילד של העולם
העולם לא יכין לך כוס תה בנענע
העולם מחרבן עליך יא בני

זוכרים שדיברתי נגד השירים שקובי אוז מגיש לנו כמו תרופה? אז נכון שלפעמים זה מעצבן, אבל כשזה בא בצורה כל כך חדה, מדהימה, ומתכתב בכל זאת גם עם הסוגיות החמות ביותר כרגע (מאבק מזרחי, ליברליזם, ועוד), זה פשוט מצוין. מה גם שבשיר הזה אין אינדוקטרינציה, במיוחד בגלל הדובר(ת) שבשיר, והעובדה שזה לא בדיוק הזמר שמגיש לנו בעצמו את המילים שכתב, אלא ישנה דמות אחרת שדוברת – שאנחנו כמאזינים צריכים להתמודד עם השקפת העולם שלה (כולל גם מחבר המילים עצמן, והמגיש). הקאבר עצמו של טיפקס יפה מאד ומוסיף שכבות, אם כי כאמור, גם את המקור אהבתי מאד.

אז איך נסכם את האלבום הזה של טיפקס? אלבום עם פוטנציאל עצום שלשמחתי חלק גדול ממנו באמת התממש. חלק אחר התמסמס לצערנו. כולי תקווה שקובי אוז קצת יצא מתוך הפאניקה הזו של להסביר את עצמו כל הזמן, ולהגיש למאזינים שלו את המחאה כשהיא גלויה לגמרי. לפעמים כל היופי הוא לא במה שאתה אומר – אלא במה שאתה לא אומר, או לכל הפחות, מנסח אחרת. כך או כך, האלבום הזה כן מוצלח כי הוא עמד כנראה במשימה החשובה ביותר: לגרום למאזין לרצות לשמוע בסוף עוד מזה, לדעת איך זה מתפתח, וכמובן לתהות איך ישמע האלבום הבא של טיפקס. אשריי שכיום אני מספיק גדול, כדי שאוכל לחוות את זה בעצמי.

"חוזרת למוסקבה" – שני אלבומי הסולו הראשונים של אלונה דניאל

כשאני מנתח את זה בדיעבד, העברתי חלקים נכבדים מאד מגילאי 15-18 ביצירת הטעם המוזיקלי הבסיסי שלי. אני יכול אולי לפעמים קצת להיזכר בכל מיני דברים שאהבתי פעם והיום ממש לא אוהב, יכול להיזכר בהתנשאויות מוזיקליות מטומטמות שהיו לי, ויכול גם לחשוב עד כמה הטעם שלי התפתח מאז. מצד שני, אני גם צריך כאמור לזכור שבאמת נחשפתי לכל כך הרבה אמנים בזמן שבדיעבד, הוא קצר יחסית. יש לזקוף את זה לזכות העובדה שאכן הקדשתי פשוט הרבה זמן לזה, ושפשוט עשיתי כל דבר על המחשב בזמן שאני שומע מוזיקה. בהתחלה קאזה עבדה בלי הפסקה, ואז אימיול ואז סולסיק. במידה רבה, אפילו הבלוג הזה הוא ההזדמנות שלי לחזור לדברים ששמעתי לפני עשור ולסגור איתם סוג של מעגל.

אני מספר את זה, כי ההתייחסות שלי לשירים של אלונה דניאל, הם במידה רבה סוג של סגירת מעגל. אין לי מושג איך נחשפתי לאלונה דניאל. איזו יד עלומה שלחה אותי להוריד את שני האלבומים הראשונים שלה בסולסיק, ולמה עשיתי את זה. למיטב ידיעתי, דווקא לא הייתי חזק בגיל 16 בקריירה של ערן צור (זו הגיעה דווקא לקראת סוף גיל 17 ממש קצת לפני הגיוס), אבל החשיפה לאלונה דניאל דווקא הייתה מאד מאד חזקה משום מה. ואז המחשב עשה בעיות ופורמט, ואת כל השנה הראשונה בצבא הקדשתי לניסיון לשחזר המון שירים ואלבומים שאבדו – אבל אלונה דניאל נשכחה כמעט לגמרי. בשנה האחרונה, חזרתי לאלבומים היפים שלה.

סיפור הרוק הישראלי בעצמו, מניב הרבה מאד בעיות והרבה דיעות שלפעמים די מעצבנות. ואם זה מקרה בעייתי הרי שמקרה בעייתי פי כמה הוא הרוק הנשי בישראל. לכאורה, אם תיכנסו בויקיפדיה לקטגוריית זמרי רוק ישראלים תמצאו שם שפע של זמרות. בפועל, עיון מדוקדק תמיד יעלה תהיות, ואני לא מדבר רק על זה שדפנה דקל נמצאת שם. מירי מסיקה שם, מרגול שם, חוה אלברשטיין שם, ועוד. למוזיקה הישראלית המיינסטרימית יש דווקא יתרון לפעמים וזו הנזילות המסוימת שלה, וזה שהיא מרשה לעצמה באמת להתכתב עם כמה ז'אנרים במקביל. ברגעים הטובים שלה, זה יכול להוליד זמרים שיכולים ללהטט בין כמה סגנונות כמו אלברשטיין שזה הרגע הזכרנו, או פוליקר, או אפילו מרגול שהבייס שלה מזרחי אבל יש לה גם הרבה יותר מזה (תזכורת: יום אחד לנתח את השיר היפהפה חומות חימר).

אנחנו צריכים אם כן להיות קצת יותר קפדניים. כשמדברים על זמרי רוק, הכוונה היא לכאלו שעיקר הקריירה שלהם היא רוק, וכמובן – שכל הגישה שלהם היא גישה של רוק. בגזרה הנשית, כשמחפשים זמרות רוק כאמור הרשימה לרוב מצטמצמת לדנה ברגר פינת קורין אלאל, בואכה ענבל פלרמוטר ז"ל. באינדי היום יש כמובן שפע עצום של זמרות רוק, אבל זה האינדי, ואנו עוסקים כעת ברוק היותר מיינסטרימי. כאן צריך להיכנס קצת לגזרת מטיבי הלכת ולהזכיר את איגי וקסמן למשל, אבל כפי שמבינים מראשית הפוסט – אני מבקש להזכיר את אלונה דניאל.

אני מבקש להזכיר את אלונה דניאל, אולי כי דווקא אצלה יש תחושת החמצה מסוימת (זוכרים שדיברתי על זה שבקריירה של מאור כהן אין תחושת החמצה? אז ההפך). אם נאמ;לק רגע את הקריירה של אלונה דניאל הרי שאפשר לראות ש1988 עד 1992 היו שנים של יצירה פוריה ומצוינת, ואז דום שתיקה ארוך מאד, ואז קאמבק ב2008 שלא ממש הותיר שום הדים, והשתתפות בריאליטי המוזיקה בערוץ 24 שבו לדעתי היא הודחה ראשונה.

אבל אני רוצה לחזור לרגע שבו היה נראה שאלונה דניאל עומדת לשחק תפקיד חשוב ומכריע במוזיקה הישראלית – לא פחות מקורין אלאל שנסקה גם היא בסוף האייטיז. הרגע הזה היה ההקמה של להקת טאטו. להקת טאטו היא כנראה עוד הרכב סופרגרופ בדיעבד, הורכבה מבוגרי המחזור הראשון של בית הספר למוזיקה "רימון". אותו בית ספר למוזיקה שנודע (לשמצה?) כמי שהוציא תחתיו את כנופיית רימון אי שם ב2006 (מאז היו כמה גלים אחרים במוזיקה הישראלית – הגל המזרחי של 2009-2010, גל ההיפהופ האחרון, וזהו בערך) היה בסוף שנות ה80, הדבר כנראה הכי חתרני שאפשר למצוא במוזיקה הישראלית.

וכך בוגרי המחזור התאגדו להם ביחד- אלונה דניאל יחד עם ערן צור ויובל מנסר שהיו השלישיה שבעצם הובילה את הלהקה, יחד עם אורי מילס ומיכה מיכאלי (שאין לי שמץ מה הם עשו אחר כך) וגם אורי פרוסט – שהיה בהמשך עם צור בכרמלה גרוס ואגנר.
ככלל, כשמספרים את הסיפור של להקת טאטו, נוטים לראות אותה כאב הקדמון של כרמלה גרוס ואגנר, וכשלב מוקדם מאד בקריירה של ערן צור, או ליתר דיוק, מעין טרום שלב. ולמה טרום שלב? כי צור אכן לא היה בהכרח חבר הלהקה הבולט ביותר בטאטו, אם כי כמובן שהוא היה חלק בלתי נפרד ממנה. אבל, וזה אבל גדול – טאטו גם לא הייתה מתקיימת ואפשרית ללא אלונה דניאל.

זה רק מראה לנו שתלוי מאד, מאיזו זווית אנחנו בוחנים את ההיסטוריה. ערן צור הפך לאחד מזמרי הרוק הטובים בארץ (בצדק רב) ולכן טאטו נבחנת בעיקר מהזווית שלו. אבל טאטו היא יצירה חשובה מאד של אלונה דניאל – היא לא הייתה רק הסולנית של כל השירים, אלא גם המחברת והמלחינה של 5 מתוך 11 השירים באלבום, יותר מצור (שכתב חמישה שירים מתוכם הלחין שניים) ומסנר (שהלחין את השלושה הנותרים שצור לא הלחין + עוד שיר למילים של יונה וולך). צריך להיות הוגן ולהגיד שהשירים הזכורים של טאטו הם ללא ספק השירים שצור ומסנר חתומים עליהם: מחבואים, בדידותי, וכמובן – אנס בחצרות בחושך שאותו צור גם שר. לא רק זאת, מחבואים ובדידותי הם בעיני ללא כל צל של ספק – שני השירים היפים ביותר באלבום הזה.

אבל, אי אפשר לבטל את כל השירים האחרים, בטח לא אלו שאלונה דניאל חתומה עליהם. מספיק להקשיב לשיר הקטן והקצר "שדים". השיר הזה עוסק ביצורים מפלצתיים בצורה חמודה למדי – זו צורת כתיבה שמאד מאד נדירה במוזיקה הישראלית, לז'אנר שירים שאין לי איך לכנותו אלא Spooky. מן שירים כאלה על יצורי מפלצת שלא באמת מאיימים. בארה"ב הז'אנר מאד רווח כנראה בגלל ההאלווין, אבל בארץ הוא נדיר מאד (זה לא מפתיע לגלות שמי שעוד התנסו בזה בארץ באים מהתחום שמשיק בין רוק להומור – להקת איזולירנבד עם "דרקולה" ודני סנדרסון עם "הבית האפור"). אבל ב"שדים" יש מעבר לספוקי, אלא גם מיניות קצת חצופה וקצת חמודה ורוח צעירה ומהנה מאד (משהו שלא מוצאים בשירי ספוקי, בטח לא במעט שנעשו בארץ). שימו לב לשורות שנמצאות בשיר:

"ושלד שקוראים לו טומי המתוק
וגם חתול שחוק וגם עכבר ירוק
ושד קטן כזה סימפטי ונחמד
יושב לו על סיר לילה ועושה ביד
ומכשפה עם קעקוע על השד
תמיד קוראת לי בקפה ובכף היד
ומגלה לי שהסוף יהיה נחמד
כולם ימותו רק אני אחיה לעד"

כך השיר ממשיך כשדניאל גם רומזת שהיא כנראה מאושפזת כרגע, וחוזרת על זה שהיא תחיה לעד. השיר הזה כמובן מבודח, חמוד, ומיני במידה מה. אני מנסה לחשוב מתי בכלל הביטוי "עושה ביד" הופיע עד אז במוזיקה הישראלית. המחשבה היחידה שעולה לי היא בשיר "בנדום כל המסיבות" של דני בן ישראל מ1970 באלבום חנטריש 3 ורבע. אבל זה אלבום שהוא כל כך בשוליים וכל כך אנומלי למוזיקה הישראלית דאז ואפילו היום, שזו בקושי דוגמה. טאטו אמנם נחשבים עד היום למשהו אלטרנטיבי ובכל זאת – הם לא באמת היו השוליים של השוליים, וחלק מהשירים שלהם חדרו גם למיינסטרים של הרוק הישראלי (בעוד שדני בן ישראלי הוא שם ליודעי ח"ן).

אבל אין פה רק בדיחה ומיניות, אלא גם שגעון. למעשה ברור שהשדים כאן הם בסך הכל מילה נרדפת לשדים הרוחניים – אלו שרודפים את כולנו במידה מה, אלו שמציקים לנו ואלו שמרוממים אותנו. השיר הזה הוא אולי לא באמת שיר Spooky. הוא מתחזה לז'אנר, אבל זה פשוט שיר פסיכולוגי שמתאר את האפשרות שאדם קורס נפשית – אם כי בנימה קצת יותר מבודחת מהרגיל. זו אחת הסיבות שאני מאד אוהב את השיר הזה.

כאמור, לרוב כשמספרים את הסיפור של טאטו זה מנקודת המבט של ערן צור – משם הוא לקח את המתופף אורי בלק, ויחד עם אורי פרוסט ואבשי כספי הם הקימו את כרמלה גרוס ואגנר והשאר ידוע. אבל מה שאלונה דניאל עשתה היה לעבור ישר לסולו. במובן מסוים היה לה קל יותר. צור עוד היה צריך זמן כדי שירגיש בטוח בעצמו להופיע בפרונט ואת הצעדים הראשונים שלו הוא עשה בטאטו. אלונה דניאל כסולנית של טאטו, הייתה כנראה כבר רגילה יותר למעמד הזה. וככה כבר ב1990 יצא האלבום "מסיבה במרתף הארמון"

"מסיבה במרתף הארמון" הוא אלבום שנחשב כמובן לחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי שהחל עם סוף שנות ה80 (נקודת הפתיחה של רוב מבקרי המוזיקה הוא השיבה של פורטיס לארץ וההוצאה של "סיפורים מהקופסה" ב1988, אבל מן הסתם אלו דברים שנבנים, וצריך גם לזכור שהיה פשוט מן גל שהתפוצץ סביב 88-89, שטאטו גם הייתה חלק ממנו). מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה בתור אלבום שלם די נשכח, וזאת למרות שיצאו מתוכו שני להיטים. הלהיט הראשון הוא שרה, שהוא שיר שנשמע קצת מעצבן ממרחק השנים אבל מצד שני – באמת שכבר אין היום שירים כאלה. אני מתקשה מאד לחשוב על זמרת רוק שסך הכל פנתה לקהל הרחב, ששרה כה זולת אולי קורין אלאל (שהשפעת המוזיקה שלה ניכרת כאן למרות שלדעתי, אין כאן מעורבות שלה בהכרח). הלהיט השני שנכנס קצת לקו אחר לגמרי הוא "על גגות תל אביב", שנכנס לדפי ההיסטוריה בעיקר כי הוא זוהה מאד על מלחמת המפרץ כך מסתבר – והיווה סמל לתל אביבים שטיפסו על הגגות לראות את הסקאדים של סאדם. אולם הזיהוי הזה נעשה בדיעבד, כי האלבום הזה יצא לפני מלחמת המפרץ.

הקו הכללי של מסיבה במרתף הארמון מצד אחד ממשיך במידה מה ממשיך אמנם את הקו של אלונה דניאל בטאטו אבל מכיוון קצת אחר. זו כבר לא החבורה של צור ומסנר ועוד. הלהיטים גם מראים על כך. יש משהו הרבה יותר מהיר ופופי באלבום הזה. הכסאח פה כבר יותר כבולט על פני השטח. במידה מה זה פחות טוב מהשירים של טאטו. דברים לטעמי יותר מעניין כשיש בהם משהו קצת טמיר ונסתר, ולא כשהכל מוגש לך. עם זאת, יש פה גם בכל זאת כמה וכמה שירים מעניינים. באופן מופלא ומוזר, השיר שאני בעיקר זוכר עוד מהילדות שלי הוא "שושנה ביין" – שיר בקצב מהיר שמדבר ככל הנראה. פשוט על התשוקה של זוג לסקס אבל על החשש מאינטימיות אמיתית –
"נגיעות ידיים, שושנה ביין, שנינו פוחדים מזה
כשאנחנו שניים, חושך בעיניים, הרעב מוביל אותנו זה לזה"

ובכלל, יש באלבום הזה עוד כמה שירים מעניינים כמו למשל "תיזהר מנסיכות" או "עד סוף העולם". אולי באמת מה שמעניין כאן הוא העיסוק של אלונה דניאל לא סתם במערכות יחסים אלא כאמור – גם במין ובמיניות, קצת כמו תאומה המוזיקלי מראשית הדרך ערן צור. אין הרבה מוזיקאים ישראלים שכותבים על סקס, ויש עוד פחות כאלה שעושים את זה בכישרון כשזה לא נשמע כמו איזו חרטבונה בשקל מספר של אילן הייטנר.

אבל שנתיים מאוחר יותר יצא אלבום אחר ומעניין הרבה יותר לדעתי, וכנראה גם נשכח הרבה יותר, וזה האלבום "זאבים". נתחיל במה שתמיד מתחילים בו – ההתחלה. מי שהתחיל לשמוע את "מסיבה במרתף הארמון" נתקל בטראק העצבני במידה מה של "שרה". מי שמתחיל לשמוע את "זאבים" יתחיל בשיר שכבר השם שלו מעיד על משהו "סדקים". השיר מתחיל בנגינה עדינה של גיטרה חשמלית, ובנגינה שנבנית שלב אחר שלב. מהלך די טחון ברוק ובמיוחד בפתיחת אלבומים – אבל זה מהלך עם הצהרה אחרת גם. "זאבים" הוא אלבום אטי יותר, ששוקע עמוק יותר ולטעמי עם צליל עגול יותר ויפה יותר. כשבשיא הפזמון של סדקים, אחרי שאלונה דניאל עולה ועולה בקול, פתאום מגיע הפזמון המאד מונוטוני כשהיא פשוט שרה "כל הלילה רעדתי מפחד" וחוזרת עליו כמה פעמים כאילו בסתמיות – ויש משהו אדיר ברגע הזה שקשה קצת לזקק אותו במילים, הגם שהוא גם מבוסס מאד על טעם אישי.

ב"זאבים" יש כמובן גם את שיר הנושא שנקרא על שם האלבום. השיר הזה אגב מתנהל עם שריקות. שריקות במוזיקה הישראלית זה עניין מרתק לכשעצמו שדורש פעם פוסט, אבל אין ספק ש"זאבים" הוא שיר השריקות האהוב עלי לגמרי, כי הוא לוקח את המרכיב הארצישראלי-משו הזה, ושם אותו על מקצב רוקי קליל לחלוטין. השיר עצמו אגב לא כולל בהכרח את המילים המתוחכמות ביותר ואני מודה בכך – אבל הוא אחד מהשירים המהנים שניפקו ראשית הניינטיז. עם זאת האמירה פה היא מרתקת ולא סתם נבחר השיר הזה גם להיות שם האלבום. דניאל מצהירה כאן על הבדידות של הזאב כמובן, ויש להניח שהיא כותבת כאן על תחושותיה. אחרי מיליון השירים שכתבה על מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות – ההצהרה של השיר הזה והאלבום הזה הוא של מישהי שלכאורה – הולכת כבר לכיוון של סולו ברור. עם זאת היא שרה "אף על פי שזאבים הולכים ביחד, הזאב הוא לא חבר של אף אחד" – ואולי זה בכלל מסר יפה לכל חבורת טאטו שהוזכרה כמה פעמים. הקליפ ההזוי אגב, הוא כמות מופת של ניינטיז ישראלי:

עניין מעניין אגב הוא שבקליפ לשיר אחר מהאלבום רואים את בנות להקת המכשפות מנגנות עם אלונה דניאל, מה שגורם לחשוב שהן היו הנגניות באלבום. אלא שזה נשמע קצת לא הגיוני. הנגינה באלבום מהוקצעת מידי ולא מאפיינת את המכשפות ובפרט ענבל פלרמוטר, וזה עוד שנה לפני צאת אלבום הבכורה שלהן. יותר סביר להניח שהן הצטרפו אליה כנראה למסע ההופעות ולצילומי הקליפים. הנגנים הם אנשים כמו אלון אוליארצ'יק ואלי מגן, כך מסתבר מה שעוזר להסביר את הצליל העמוק יותר של האלבום הזה.

אבל "זאבים" יזכר מבחינתי לטוב בעיקר בזכות שיר שהוא באמת יוצא דופן ושמו "מוסקבה". מוסקבה היא בלדה מיוחדת שמצוידת במילים יוצאות דופן:

רק בחלום חוזרת לשם
מלטפת קוצים של עץ האשוח
על מיטה עירומה סיביר נרדמה
רק עורבים ושבבים יעופו ברוח

בין העצים זאבים גוססים
רוח חורף תאסוף אותך בדרך
על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה
וצללים של רובים
מחליפים משמרת

כלב שמירה שומר על שומרים
והשומרים שומרים על דממה
ופניהם מוכרות לי למרות האימה
כוכבים מוכרים, רובים מוכרים

בין העצים…

רק בחלום חוזרת לשם
רק בחלום סודי ביותר
על הריסים השלג נמס
אם אני אתעורר אתעורר בהסגר

מה יש פה? שימו לב במה השיר מתחיל – חזרה למוסקבה רק בחלום. אלונה דניאל אם לא צוין עד כה איננה ילידת הארץ. היא ילידת ברה"מ והגיעה לכאן עם העליה הרוסית של שנות ה-70. לא מספיק נכתב עד היום על המעורבות או ליתר דיוק חוסר הנוכחות המובהק של העליה מברה"מ במוזיקה הישראלית. על אף שעלו לכאן מיליון איש לא נכתבו כמעט שירים שמתארים את תהליך הקליטה. בשנים האחרונות יש דווקא התעוררות מהכיוון של הקהילה האתיופית בארץ, והנושא המזרחי החל עוד בשנים הראשונות עם ג'ו עמר, ולהקות כמו טיפקס עזרו להחדיר את זה בניינטיז. אבל העליה הרוסית? כמעט כלום. מרינה מקסימיליאן-בלומין רק לא מזמן הפתיעה כששחררה שיר שדיבר על הזיכרונות. גם ארקדי דוכין (אולי הנציג המובהק ביותר של העליה הזו במוזיקה הישראלית, אם כי גם הוא משנות ה-70 ולא ה-90) אמנם הוציא אלבום משירי ויסוצקי, אבל שם זה נגמר. נכון שיש נוכחות של תרבות רוסית במוזיקה הישראלית בשוליים שלה – אבל במיינסטרים זה כמעט לא קיים. אלונה דניאל כמי שנעה בין לבין (וממילא "זאבים" במבחן המציאות הוא אלבום די נשכח) עשתה כאן משהו אחר.

היא חוזרת אל עיר ילדותה, ותמיד כשיוצר אגב חוזר לעיר ילדותו יש בזה משהו שנוגע בי, מעגנון ב"אורח נטה ללון" ועד אלונה דניאל. ושימו לב מה יש כאן – הזאבים שבהם כבר נתקלנו באלבום, עורבים ושבבים, שמירה אינסופית, רובים, ובסוף – אתעורר בהסגר. השיגעון עושה קאמבק מרשים מאותו שיר על השדים בטאטו, וצף ועולה שוב. האם השדים של אלונה דניאל הם הזהות שלה? המוציא שלה? באופן מעניין, לפחות לפי ויקיפדיה מצוין שבין מסיבה במרתף הארמון לבין זאבים, אלונה דניאל ולהקתה יצאו למסע הופעות ברוסיה ומעניין לחשוב על השנה – 1991 היא בדיוק זמן הקריסה הסופית של ברה"מ והפיכתה לרוסיה. מה זה עושה לאדם כשהוא חוזר למקום שאותו עזב, וכעת המקום בעצמו גם עוזב אותו? יתכן שהעולם שאליו ביקשה אלונה דניאל לחזור ממילא לא קיים יותר – ולכן תחזור אליו רק בחלום (הגם אגב שמתברר שביוגרפית, דניאל לא נולדה בשטחי רוסיה אלא אוקראינה ואת ילדותה דווקא העבירה במולדובה).

האלבום אגב נסגר ברצועה יפהפיה בשם "אדון בעל הבית". בשיר דניאל מתארת את כל השדים שרודפים אותה, הצלליות והפחדים שלכאורה רודפים אותה במיטה בלילה (שדים שרודפים אותה – זוכרים?), אבל אז שרה בפזמון "אני לא יכולה לסלוח לך שאני אוהבת אותך אדון בעל הבית", והבית השני עוסק בחוסר היכולת שלה להתנתק ממנו. כלומר יש כאן טוויסט – "אדון בעל הבית" מייצג כנראה את המקום שממנו דניאל הגיעה. לא בהכרח המקו םהגיאוגרפי כמו ברה"מ – אלא איזשהו מקור מסוים שממנו כנראה ברחה, אבל הוא גם חלק ממנה. זה נוגע בכל כך הרבה רבדים – כי רבים מאתנו בורחים ממשהו שקשור בנו ונטוע בנו, אבל הוא גם חלק מאתנו :

וכבר כתב יפה חיים גורי בשיר שהולחן ע"י שי צברי בפרויקט משירי חיים חורי:
כֻּלָּם בּוֹרְחִים.
כֻּלָּם רוֹצִים לִשְׁכֹּחַ מַשֶּׁהוּ.
כִּי לֹא רַק מִמְּבַקְּשֵׁי נַפְשׁוֹ יָנוּס בֶּן הָאָדָם,
אֶלָּא גַּם מִפְּנֵי נַפְשׁוֹ יְחִידָתוֹ וְהִיא רוֹדֶפֶת, לְבַדָּהּ.
כִּי לַשּׁוּעָלִים מְאוּרוֹת וְיֵשׁ קִנִּים לְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
אַךְ בֶּן הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר.
אֵין עִיר מִקְלָט בָּאֹפֶק לַבּורֵחַ מִפָּנָיו אֵלָיו.
וְהוּא נוֹפֵל בִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ,
שָׁבוּי אֶל שְׁתֵּי יָדָיו.
וְהוּא סוֹדוֹ וּשְׁתִיקָתוֹ.
וְהוּא כִּיסוֹ, כּוֹסוֹ וְכַעְסוֹ.
וְהוּא הַדַּי.

ומהי יצירה טובה, אם לא יצירה שעוסקת בסופו של יום – בשדים של האדם עם עצמו. אגב לסיום – ידעתם שההתייחסות כאן עם השועלים והקנים בשיר של חיים חפר לקוחים מהברית החדשה? כאמור עוד משחר האנושות, קל לנו להגדיר ממה אנחנו בורחים. אלונה דניאל פשוט ניסחה את זה בצורה יפה מאד, אי שם ב1992.

מאור כהן 1991 – 2005: ההבטחה שמומשה

יש לי נטיה קצת מפגרת, לזכור כל מיני דברים די חסרי חשיבות לחלוטין שקראתי בעבר, בעיקר בשורות ספציפיות. אחד מהדברים חסרי החשיבות שאני זוכר באופן בולט, זו ביקורת שפורסמה על האלבום "פרחי הרע" של מאור כהן שיצא בשנת 2005. הכותרת של הביקורת הייתה "מאור (כמעט) כהן". אפילו גיגלתי עכשיו כדי למצוא את הביקורת הזו, שפורסמה כך מסתבר באתר נענע של אדם בעל השם הגנרי בעולם (גיא לוי). הביקורת הזו במידה רבה, הצטרפה לעוד ביקורות רבות שפורסמו על מאור כהן לאורך שנים רבות, כאלו שהכתירו אותו בתור הפוטנציאל הלא ממומש של הרוק הישראלי (ע"ע רונה קינן, שאקדיש גם לה פוסט מתישהו לטענה המאד לא נכונה הזו בנוגע אליה). מישהו שהיה אמור לקבל את שרביט הרוק הישראלי מהדור של שנות ה70, ולהזניק הלאה את הדור של שנות ה90.

השנה היא 2016 ואין ספק שכיום, מאור כהן הוא לא המוביל ברוק הישראלי. יש יוצרים שהם משמעותיים ממנו בדור של שנות ה90. צריך גם להיות הוגנים ולהגיד שבעשור האחרון, הוא עושה קולות עייפים למדי בתחום המוזיקלי. מתברר שכשחקן וקומיקאי הוא דווקא ממש אחלה (הפינה האהובה עלי בתוכנית של אסף הראל היא פינת ביקורת הצעצועים שלו, שהיא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי בטלוויזיה הישראלית אי פעם), אבל אלבום הסולו המשמעותי האחרון שלו "החופש הגדול" לא תפס לי את האוזן. גם האי.פי שהוציא לא מזמן לא ממש הותיר רושם. אז לכאורה צודקים כל המבקרים – כהן לא מימש את ההבטחה הגדולה.

אבל זו טעות גדולה בעיני. כי צריך להסתכל רק קצת אחורה, בין 1991 שהיא שנת הפריצה של מאור כהן לתודעת המוזיקה הישראלית, לשנת 2005, השנה שבה הוציא את פרחי הרע, שלפחות לבינתיים הוא האלבום המצוין האחרון שאותו הוא יצר. בין השנים האלה לכהן היה הספק מרשים במיוחד. בין 1991 ל1996 הוא הוציא ארבעה אלבומים של זקני צפת: השניים הראשונים נקראו פשוט זקני צפת, והשניים האחרונים תן לי שלאגר (תן לי שלאגר אגב הוקלט כאלבום אחד, וחולק לשניים בהפרש של שנה בגלל ההעדפות של חברת התקליטים). הדבר היפה הידוע הוא כמובן שכל אלבום מאד שונה אחד מהשני. זקני צפת הראשון הוא במידה רבה אלבום של תיכוניסטים, ברוחו של יוני בן טובים הרבה יותר מזו של מאור כהן. צרך להגיד שבן טובים הוא למעשה היוצר של האלבום הזה, בעוד שכהן היה הפרזנטור של האלבום בתור הסולן המחורפן.
זקני צפת השני הוא כבר סיפור אחר לחלוטין. למעשה, מי שיקשיב ל"טוב לנו יחד" – אלבום הסולו של כהן מ1999 (שנגיע אליו בפוסט), יגלה שאלו שני אלבומים מאד מאד דומים ברוחם, בסגנונם, בלחנים ובעיבודים שלהם. רוק-פופ נעים לאוזן ברוח סיקסיטיזית, קליט באופן יוצא דופן. הם אמנם לא זהים לגמרי (יש בטוב לנו יחד תוגה גדולה יותר וזה אלבום שלם יותר מכל בחינה שהיא), ובכל זאת זקני צפת השני, הוא במידה רבה סוג של אלבום הסולו הראשון של כהן. אני אגב עוד זוכר את היום שבו שמעתי לראשונה את השיר "השכן" כאדם בוגר יחסית ולא ילד. בן 14 במסיבה בדרום רמת גן, וזה ממש הלהיב אותי, ויום למחרת שאלתי את אמא שלי של מי השיר (שרתי לה את הפזמון) והיא אמרה לי ואני חושב שהעברתי בערך את כל היום בשמיעת השיר הזה(שקצת הכרתי כמובן קודם לכן) אחרי שהורדתי אותו בקאזה.

שני אלבומי תן לי שלאגר, שכאמור יהיה נכון לראות אותם כחטיבה אחת, קודם כל מסמלים את שובו של יוני בן טובים ללהקה, והם אכן שונים הן מהאלבום הראשון והן מהשני. לעניות דעתי, "תן לי שלאגר" הוא היצירה הטובה ביותר של זקני צפת, ואולי אחד הדברים היפים ביותר שמאור כהן היה מעורב ביצירתם, ובכלל אחד הדברים היפים שהניינטיז נתנו לנו. בתן לי שלאגר יש שירים עצובים מאד, כועסים מאד, ומעט מנחמים, אבל במעין תחושה חמקמקה. הכל עטוף במסגרת מוזיקלית ענקית ומגוונת: זה כבר לא הרוק השטותי והמחורע של האלבום הראשון, ולא הסיקסטיז רוק של האלבום השני. קשה לי להגדיר את זה במילים אז כדאי פשוט לשמוע:

המסגרת של תן לי שלאגר היא כבדה יותר, אבל לא יוצאת מהקווים או חסרת גבולות. הגבולות פה מורגשים היטב, אבל כאילו כל שיר עומד בפני עצמו כמעין יקום שלם של רגשות ומסרים. אכן, קשה לקבוע קו מוזיקלי אחיד לשני אלבומי תן לי שלאגר. השירים נעים מהשקט לרועש, מהדאחקות לדיכאון, מהומור עצמי להתבוננות פנימית מעמיקה, וברקע בדידות גדולה. במידה רבה השיר כאן למעלה שפותח את תן לי שלאגר הוא דוגמה יפה בזה. הלחן פה מדהים, המילים חזקות – ומאור כהן מתעקש משום מה לשיר בקול גבוה ומצחיק כזה, מה שרק מוסיף לתחושה כללית של חוסר אוריינטציה באלבום הזה, אבל במובן החיובי.

כשזקני צפת התפרקו, עבר כהן לפרויקט הבא והעניין של להקת הזבובים. להקת הזבובים היא אנומליה מסוימת במוזיקה הישראלית, כי היא מייצגת משהו נדיר מאד: סופרגרופ. אין כמעט סופרגרופס במוזיקה הישראלית. למעשה הסופרגרופ הגדולה ביותר היא סופרגרופ בדיעבד – וזו כמובן כוורת, שהשלם שלה גם גדול וגם קטן מסך חלקיו, בצורה מופלאה שכזו. תמוז לעתים מוצגת כסופרגרופ – אבל עם כל הכבוד חוץ מאריאל זילבר ושלום חנוך לא באמת מזהים שם פרצופים אחרים (המתקדמים גם מזהים את יהודה עדר ומאיר ישראל. המתקדמים ממש את איתן גדרון הבסיסט המצוין). אגב בשנת 1999 היה ניסיון קצת מלאכותי לעשות סופרגרופ בשם ארבע על ארבע עם דני ליטני, יואל לרנר, דני רובס ואורי הרפז. הם הוציאו כמה שירים נחמדים אבל זה לא באמת תפס.

הניסיון הטוב היחיד שאני לפחות מכיר לסופרגרופ בזמן אמת, הוא כאמור של להקת הזבובים. להקת הזבובים הייתה איחוד של הכוחות החזקים של בוגרי הרוק הישראלי מהמחצית הראשונה של שנות ה90, שנכנסו כעת למחצית השניה: דן תורן, פיטר רוט ממוניקה סקס, רע מוכיח שניגן בערך בכל אלבום ישראלי בשנות ה90 והיה גם בזקני צפת וגם הפיק את "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, ג'נגו מתערובת אסקוט, אורן קפלן שגם הוא ניגן בהמון הרכבים בניינטיז (פורטיס, אלגנט ועוד) ולימים היה הגיטריסט של להקת גוגול בורדלו – וכמובן מאור כהן בעצמו, בתוספת עוד חיזוק נגנים מוכשרים כמו יובל שפריר נוצרה הסופרגרופ האמיתית הזו.

הדבר המפליא בנוגע לאלבום של הזבובים (עם השם המדהים "בזזזז") זה שהוא לחלוטין חף ממניירות או בומבסטיות. היום אם חבורת נגנים כזו הייתה מתלכדת ביחד, יש תחושה שהציפיות היו בשמיים, והתוצר היה נמוך משמעותית דווקא בגלל הציפיות הללו. אבל הזבובים יצרו אלבום של כיף. אין בו יומרה גדולה. יש בו רוק מוצלח מאד בעברית ובאנגלית. כהן היה בפרונט בלהקה אבל הוא לא היה לבד בפרונט – הוא חלק את הסולואים עם תורן וקפלן, והיו גם המון שירים שכל הלהקה שרה ביחד. בכל זאת הוא היה שותף מרכזי לשירים מוצלחים מאד באלבום כמו בעיניים עצומות, קרול, את, ועוד שירים יפים משם. קחו למשל את קרול – שיר עם מעט מאד מילים, ואווירה של כיף, וקליפ ערוך בצורה גרועה כמו שרק הניינטיז יכולים להוציא

משם נגיע לאלבום שכבר הוזכר, והוא "טוב לנו יחד", אלבום הסולו הראשון (והכמעט יחיד) של כהן. זה כנראה נחשב לאלבום ההבטחה הגדולה של כהן שבמידה רבה גם מומשה- וכולם ציפו שיהיה עוד ממנה. הוא המשיך את השותפות שלו עם פיטר רוט ודן תורן. היה זה למעשה שילוש שיצר אלבום – כהן כתב והלחין, רוט עיבד והפיק מוזיקלית, ותורן זכה לקרדיט של "יועץ למילים" (קרדיט אגב שלא קיבל בפעם האחרונה לדעתי, תורן הוא יועץ המילים של כל הרוק הישראלי של שנות ה90 וה2000). התוצאה כמו שהזכרתי היא מן אלבום של רוק קליל, שיונק מאבות רוחניים סנדרסוניים אבל גם עם קול מיוחד של כהן. התוצאה הנוספת הייתה כמובן להיטים – טוב לנו יחד, הכי יפה בעולם (שיר של 6 דקות!), וגם מה ידוע על היום הזה, בתוספת עוד נבחרת שירים חזקה. הדבר המדהים באלבום הזה היא כמובן הרצועה האחרונה "אבדו חיי" – שיר הזוי ומדכא מאד שהכותרת שלו מדברת בעד עצמו. ואז לאחריה יש רצועה נסתרת באלבום (אח, רצועה נסתרת. צריך פעם להקדיש פוסט שלם לרצועות נסתרות באלבומים במוזיקה הישראלית), ומשם יש שיר גס ברוח קיבוצית משונה שהיא פארודיה על שנות ה50 (ז'אנר שמאז כהן הלך ושכלל ומככב באלבום האוסף שלו), והאלבום מסתיים במעין נשימות חורקות מפחידות (של כהן?). בקיצור רצועת סגירה משונה ולא מובנת מאליה לאלבום שהוא סך הכל חמוד ורומנטי במידה מה. השיר שמופיע כאן הוא שיר הדו דה היי, השיר שחרשתי כל גיל 17, כי יש בו קסם תמים מסוים, שרק מתלבש על מאור כהן (ויש המון דברים בעולם שמתלבשים רק על מאור כהן ולא על אנשים אחרים):

צריך לציין גם את שני הפרויקטים שאיתם כהן פתח את שנות ה2000, שבמידה רבה מעידים על היצירתיות העצומה שלו. במידה רבה, קשה לחשוב שהאדם שיצר את טוב לנו יחד, החליט ליצור שנה לאחר מכן אלבומים כאלה. התוצאה הייתה שני הרכבים שכל אחד מהם כלל אלבום אחד בלבד. האחד היה ההרכב צמד ראות עם רע מוכיח (פארודיות על שנות ה50 בישראל כבר אמרנו, כן?) באלבום "צעצועים מבית הספר הישן". האלבום הזה קודם כל יפהפה ומצוין בזכות העטיפה המדהימה שלו והחוברת הפנימית, שהיא אחד העבודות של "חבורת החור" – שלושת המאיירים דודו גבע ז"ל, זאב אנגלמאייר, ותמיר שפר. חוברת האלבום לא כוללת את מילות השירים – אלא סיפורים בלשיים בלבד (שגם מככבים רצועות בתוך האלבום). השירים עצמם הם ארוכים, כאוטיים, אלקטרוניים, ומאור כהן מלהטט בקולות שלו. השיר היחיד כמעט שזכור משם הוא "שקט שקט בייבי" שיש לו איכשהו את המבנה הפזמוני ביותר באלבום הזה. אני כמובן אוהב מאד גם את השיר הזה, אבל גם שירים אחרים כמו השיר הבא, שבו דווקא כהן שר נורמלי יחסית, מה שלא מוריד מההזיה של השיר. למעשה, קשה לחשוב על עוד אמן במיינסטרים שהתנסה כל כך כמו מאור כהן. זה רק מחזק את הטענה על "אי מימוש" כשטות. אחרי שהוציא כבר כמה וכמה אלבומים שהכניסו אותו למיינסטרים של הרוק הישראלי – הוא עשה פניית פרסה לפרויקט צד יפהפה:

הפרויקט השני של כהן הוא מ2003, והוא פחות יפה בעיני, כי פה הדאחקה קצת השתלטה, או שזו לא הייתה דאחקה, לך תבין. זה היה פרויקט "הבליינים" עם אורן לוטנברג. הזכרון שלי כאן הוא מוחשי מאד. היה זה היום השני כנראה לשידורים של ערוץ 24. אני עוד זוכר שעשיתי משהו שניתן לקרוא לו לייב טוויטינג אלא שלא היה טוויטר. זה בוצע באיסיקיו עם ידידה שהייתה מכורה למוזיקה ישראלית כמוני, ויחד עשינו מעין קבוצת ביקורת משלנו לכל הקליפים שהוקרנו. אחד הקליפים הללו כללו שני אנשים עם איפור כסוף וקול מתכתי לגמרי במילים קצת סתומות (בדיעבד, קצת מזכירות את צמד ראות ברמה הלירית). ואז פתאום הקול נהיה רגיל והם שרים "גולה גולה גולה גולה או או או". לקח לי זמן להבין שזו אשכרה להקה אמיתית. הימים היו ממילא הימים שבהם רק התחלתי בכלל להיחשף למאור כהן, וכך יצא שבאופן קצת עקום, זה אחד השירים הראשונים שלו שהכרתי אי פעם ובכלל אחד הפרויקטים הראשונים שלו (זיכרון מצחיק נוסף הוא שבאותה תקופה גם התפרסמה להקת הבילויים ונועם ענבר הודה שמתבלבלים ביניהם, וכשהיו גם את הדורבנים הייתה לפתע מן תחושה כוזבת, שיש גל חדש של להקות מעניינות. זה היה כוזב כי זה פשוט לא היה גל, אולי איוושה). אני חושב שהבעיה בבליינים היא באמת שלא היה ברור כל כך האם מאור כהן צוחק עלינו או צוחק איתנו או לא צוחק בכלל. השירים היו מעין פופ מסונתז, עם קצת מזרחית בפנים. ההשוואה מעניינת לאלבומים קודמים של כהן, כי כהן הוא אחד האמנים שלא מפחדים לשלב הומור, ואפילו הרבה הומור במוזיקה שלו ולעתים קרובות זה יוצא מצוין. הבעיה היא כשההומור הפך להיות תבלין דומיננטי ולמעשה לא היה ברור איזה מרכיב הוא הפך להיות במוזיקה.

אבל בכל זאת, נשאר לנו עוד אלבום אחד מצוין שמאור כהן נתן לנו, וזה האלבום שבמידה רבה, עורר אותי לכתוב את כל הפוסט הזה. זה האלבום "פרחי הרע". זה האלבום שבו כהן כידוע (או שלא) בחר בבחירה נועזת – להלחין את השירים של המשורר הצרפתי שארל בודלר. נתחיל בזה שבאמצע כיתה י"א לא היה לי מושג מי זה הבודלר הזה, ובכך לדעתי כהן עשה שירות אדיר למשורר הזה ואולי עוד יותר לישראלים – כי ככה דור שלם של צעירים נחשף למשורר הזה (בכל מצב אחר אין סיכוי שהייתי מכיר את בודלר, שלמעט זריקת שמו בקורס באוניברסיטה לא הייתי שם לב אליו עוד לעולם).

אז למה האלבום הזה תואר לעתים בביקורות כאלבום לא שלם? קודם כל כי היומרה כמובן תמיד יכולה להיות לרועץ – כהן הוציא ספר-דיסק (היום אגב הפורמט של ספר-דיסק נפוץ הרבה יותר גם בארץ כשכל חצי שנה מוציאים כאן פרויקט מחווה בינוני אבל נשים את זה בצד) עם ביוגרפיה על בודלר, ניתוחים של היצירה שלו, וכמובן כל השירים מנוקדים ומתורגמים ע"י דורי מנור. הוא גם חזר לעבוד בשיתוף פעולה עם פיטר רוט – שהאלבום הזה היא כנראה מלאכת ההפקה הטובה ביותר שלו אי פעם. ככל הנראה, הציפיה של רבים מהמבקרים הייתה שכהן יקח את בודלר למקומות של רוק מכוסח, כיאה לבוהמייניות של בודלר. והנה התוצאה הייתה שונה לגמרי – היו כמה שירי רוק (כולל אחד שכהן ממש צרח) אבל הרוב היה משהו יותר שקט ומהורהר במידה, או רוק יותר אמצעי הדרך. בעיני התוצאה הזו הייתה מצוינת. משהו במוזיקה הצבעונית והעגולה, והקול של כהן (שהוא נעים פה יותר מאי פעם) יצר דווקא מחווה יפה לשירים של בודלר. ההכנסה שלהם לתבנית פזמונית במידה מה (בתרגום שהוא כנראה באמת מצוין, אם כי אין לי מושג איך בודלר בצרפתית) יצרה פה פרויקט מחווה יפה ומצוין. גם הציורים בספרון היו יפים מאד, ובכלל ככל שהשנים עוברות – כך אני נהנה לגלות עד כמה אני אוהב יותר ויותר את האלבום הזה. גם רצועות שבהתחלה פחות אהבתי, כיום הן אהובות עלי מאד. היה זה דווקא מלוא המיצוי של כהן, בפרויקט שגדול על חלק גדול מהמוזיקאים בארץ ובכלל, והתוצאה היא מקסימה:

ומה קרה אחר כך? לא הרבה דברים מעניינים. כהן הקים להקה עם השם החמוד ישראלים/פעולה/סקס שהוציאה אלבום אחד ממש מעפאן ועוד אלבום סביר אך משעמם. אלבומי הסולו שלו מאז משמעותית פחות עניינו אותי, ודווקא קריירת המשחק והקומדיה שלו די מצוינת. זה לא כזה משנה כי כהן הוציא יבול מרשים מאד של אלבומים מצוינים ב14 שנים, כך שגם אם לעולם עוד לא יקליט שיר אחד יפה (ראוי גם לציין את הקאבר היפה שלו לשיר של יום חולין מ2008 בעבודה עברית), מבחינתי הוא תרם לי מספיק לפלייליסט.

בדרכו לשום מקום – האלבום האחרון של שמוליק קראוס (וגם הלא אחרונים)

ממש לא מזמן, התברר שלו שמוליק קראוס היה בחיים, הוא היה חוגג ב1.7 את יום הולדתו ה81. זו מחשבה מאד משונה, כי קראוס נפטר לפני שלוש שנים בסך הכל, והמחשבה שהיה קרוב כל כך לגיל 80 במותו נשמעת מוזרה. אולי רק בראש שלי, הוא נתפס שמישהו שמת בערך בגיל 60. אני זוכר בדיוק גם היכן הייתי כשקראוס נפטר – בסיפריה המרכזית של האוניברסיטה, היה לנו מבחן בית להגשה תוך 48 שעות לניתוח שו"תים רבניים מאשכנז, וכולנו שקדנו על ספרי גמרא והלכה, ופתאום הגיעה הידיעה והתבאסתי עמוקות.

אין טעם לכתוב הרבה על האישיות המסוכסכת והאלימה של קראוס – כזו שגורמת ללא מעט אנשים (מבחינתי – אני בטח לא שופט אותם) להסתייג ממכלול היצירה שלו, לפחות ביצירות הסולו שלו (קשה מאד לפסול את היצירה של החלונות הגבוהים גם על רקע היותו אדם קשה). המטרה של הפוסט היא לא לעסוק ביצירה המוקדמת של קראוס, עליה נכתב כבר לא מעט. בין אם זו היצירה של החלונות הגבוהים, או האלבום שפעמים רבות כותבים עליו כאלבום מופת, שהוא "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". אלבום שהוא סך הכל חריג גם במונחי הרוק הישראלי המקומיים ובמונחי האינדי שלנו. רק אציין שקראוס שארבע שנים קודם לכן הלחין קלאסיקות של פופ עברי, עשה באלבום הזה ג'אם סשנים משעשעים, מצחיקים וגם מעט קודרים. אמנם לא לשם כך התכנסנו, אבל מי שרוצה לטעום קצת מדברים שגם רייסקינדר לא עושה היום – אהלן וסהלן:

כיוצר סולו, היצירה של קראוס לא עשירה באופן יחסי. הוא הוציא באייטיז שני אלבומי סולו – האחד הוא "גלגל מסתובב" שהוא האלבום ה"קלאסי" של מכלול הסולו שלו במידה רבה ואכן חמוד ויפה. השני הוא אחרי 20 שנה, שאני מודה שחוץ משיר הנושא והשיר "הו ארץ אהבתי" מעולם לא התעמקתי בו.
בתחילת האייטיז אגב קראוס הוציא מעין אלבום אוסף בשם "שבעים שמונים" שכולל כמה שירים נהדרים לסיכום מכלול היצירה שלו, כמה לא מפתיע, משנות ה70. זה ללא ספק האלבום האהוב עלי שלו מתקופת הביניים הזו. הדבר היפה הוא שזה באמת מכלול יצירה ולא שירה – את רוב השירים באלבום הזה קראוס לא שר לבדו, או לא שר בכלל, אלא אחרים. יש כאן כמה קלאסיקות מהנות: לוח וגיר, בלדה לעוזב הקיבוץ, אצלי הכל בסדר, סוס עץ, שוב ("חזרת פתאום הנה אתה בבית"), וגם כמה פנינות נשכחות מקסימות כמו "שני צבים" או "אני בדרכי למוסד הסגור". אגב, שני צבים הוא שיר שבאופן נדיר מאד, קראוס לא רק הלחין אלא גם כתב. לשיר השני שקראוס כתב נגיע בהמשך הפוסט

אתנחתא לא קראוסית אך עם אנקדוטה ממוזיקלית נאה וסיפור אישי: את שבעים-שמונים חותם שיר מעניין בשם "דונה דונה" שקראוס לא הלחין כלל אך ביצע לו עיבוד בביצוע ג'וזי כץ. זהו שיר יידי שכתב אהרון צייטלין ויש לו שפע ביצועים – ביידיש, באנגלית וכמובן גם בעברית. ויקיפדיה לימדה אותי שיש תרגומים נוספים לשיר כולל תרגום ליפנית, ואפילו סיפורון קטן ומוזר מאד – כי מסתבר שבקוריאה הדרומית שהייתה תחת שלטון צבאי במשך שנים רבות, השיר היה אסור להשמעה כי "היו לו נטיות קומוניסטיות" (הערת ביניים שלי: בראש שלנו הצפון קוריאנים הם הרעים והדרום הם הטובים, אבל צריך לזכור שבחסות אמריקאית, עד לשנות ה80, דרום קוריאה אמנם לא הייתה דיקטטורה קומוניסטית, אבל היא בהחלט הייתה דיקטטורה צבאית על כל המשתמע מכך). אני עצמי נחשפתי לשיר בשנת 2004, עת הייתי במחנה קיץ יהודי בארה"ב, והופיע שם זמר בשם דן ניקולס שהלהיט הכי גדול שלו הלך כך: When i reach out to you and you to me – we become Betzelem Elohim. אחד השירים שביצע היה דונה דונה, שאז לא ידעתי שזה קאבר. לשווא חיפשתי את השיר בדיסקוגרפיה של ניקולס (אז לא היה יוטיוב להזכירכם) וכלום. לקח לי קצת פחות מעשור עד שנזכרתי בשיר ומצאתי אותו. מי שרוצה אתנחתא מקראוס ורוצה לשמוע ביצוע אקוסטי מדהים ביפנית ויידיש גם יחד, אז בבקשה:

נחזור לקראוס. בשנות ה90 הוא הוציא אלבום בשם ידידותי לסביבה שעד היום לא הצלחתי להוריד במלואו בסולסיק, אז בפרוס שנת 2018 כשהוא ירד במלואו, אולי נכתוב עליו פוסט משלים. מה שבעיקר מעניין אותי הוא האלבום האחרון שקראוס הוציא בשנת 2003, "יום רודף יום".

האלבום הזה מעניין מכמה סיבות. קודם כל, עוד בהאזנה אליו יחסית בזמן אמת, וזה רק הלך והתחזק כל השנים ובוודאי מאז מותו של קראוס – מתקבלת התחושה שעל אף שלאחר שהאלבום יצא קראוס חי עוד עשור, הוא הבין בתוך תוכו שזו תהיה היצירה האחרונה שלו. הדבר הזה מפעים פי כמה, כשמבינים שאת רוב המילים באלבום הזה לא כתב קראוס (כאמור, הוא כמעט אף פעם לא כתב את המילים של השירים שביצע ועיקר כוחו היה בהלחנה) אלא שותפו העיקרי לכתיבה – יענקלה רוטבליט.

את רוטבליט עצמו אין שום צורך להציג כמובן, אבל מה שמעניין באמת זה עד כמה הוא הצליח לכתוב תמיד לקראוס שירים – שהתלבשו בצורה מדהימה על האיש. אגב כמעט כל שיר מפורסם שקראוס שר – חזקה שרוטבליט כתב אותו (אבל לא כולם). הדבר מגיע לדעתי לידי שיא באלבום האחרון של קראוס, שבמידה רבה הוא גם אלבום של רוטבליט לא פחות. הדבר גם ניכר בקרדיטים בעטיפה האחורית של האלבום – שם מצוין בגדול כי (כמעט) כל המילים הן של רוטבליט, ויש תמונה שלו לצד תמונה של קראוס. אבל זה לא העניין של כמות השירים, כי גם בעבר רוטבליט כתב אלבומים שלמים לקראוס. למעשה כל אלבום סולו של קראוס – הוא אלבום שרוטבליט כתב בו את כל מילותיו.

ההבדל כאן אם כן הוא לא בכמות, אלא באיכות. לטעמי "יום רודף יום" פותח דיון מעניין מאד על רוטבליט והכתיבה שלו באלבום הזה: האם רוטבליט כתב מילים שאמורות לתאר את קראוס? זו הבחירה הקלה. הבחירה המעניינת יותר היא שרוטבליט כמובן, מביא מילים מתוך העולם הפנימי שלו והן מתארות אותו לא פחות משהן מתארות את קראוס. וזה משהו שייחודי לאלבום הזה. שירים אחרים שרוטבליט כתב לקראוס כולל כל הקלאסיקות (רואים רחוק רואים שקוף, אחרי 20 שנה, גלגל מסתובב, ועוד) הם אמנם שירים של קראוס, אבל באותה מידה יכולתי גם לדמיין אותם לצורך העניין בביצוע של אריק איינשטיין, וזה נכון לצורך העניין גם לשירים הפחות מוכרים מהאלבום גלגל מסתובב. ביום רודף יום, יש מרכיב אישי הרבה יותר בשירים. זה נכון שנראה מהצד שרוטבליט שונה מקראוס (אין ממש יוצרים שדומים לקראוס מבחינת האופי המחורבן שלו) אבל מבחינה אמנותית יש ביניהם הרבה קווי דימיון – אנשים שיש בהם רוח יצירתית חזקה מאד, עם מרכיב מסוים של מחאה, אבל שגם יודעים ומבינים מהו המבנה של פזמון.

רוב שירי האלבום עוסקים במעין תהיות על הקיום, ובכך התכוונתי כשכתבתי, שיש תחושה שקראוס (וכנראה גם רוטבליט) ידע/ו שמדובר על האלבום האחרון שהשניים ישתפו פעולה. רוב שירי האלבום מתארים אדם בודד, שתוהה על הקיום שלו ושל הסביבה, והזמן שחולף לו. זה לא בהכרח אלבום עצוב מצד שני. הוא בעיקר מהורהר, ואולי בחלקים ממנו אפילו אפשר למצוא השלמה מסוימת. כך למשל בשיר "אדון שום כלום". שיר שמדהים שנכתב ע"י אדם בן 60, ועם זאת יכול לגרום להזדהות גם בקרב נער בן 16 שחושב שהעולם חרא, ולהלן קטעים:

הוא הולך לו כמו תמיד
עם הגב אל העתיד
מלקט בחשיבות
פירורים של זמן אבוד

הוא זוקף בגאווה
ראש נקי ממחשבה
הידיים בכיסים
הן ריקות ממעשים

ויודעים כולם בעיר
מר שום כלום הוא איש עשיר
הוא מחביא אוצר בלום
כן כי יש לו שפע של לא כלום

מיהו אדון שום כלום? אדם אומלל או מאושר? כמובן שהשיר הזה מלא באינספור ניגודים ולהטוטי מילים רוטבליטיים יפים, אבל לא להתבלבל – זה לא שיר דחקה. זה שיר על אדם לדעתי, שנמצא בהשלמה מוחלטת עם הזמן שחולף ושלא עשה דבר בחייו. אין מה לרחם על האיש הזה – הוא הרי עשיר ויש לו אוצר בלום – אמנם של כלום, אבל אוצר. יש שירים אחרים שבהם יש פחות השלמה, ויותר עצב. השיר "שוב חלמתי" מדבר על כך ישירות "צחוק צחק לי גורלי… בלעדייך מה כוחי", וכל הרפרור בשיר הפרידה הזה למערכת היחסים ההרסנית של קראוס עם ג'וזי כץ, די ברורה כאן, ועם זאת, לא מעט אנשים ימצאו את עצמם בלי קשר מזדהים עם המילים הללו על קשר שהתפרק, והגבר שחש שכל חייו מבוזבזים כעת. אבל יש גם שיר הופכי : "איזו רוח טובה" שהוא פשוט שיר אהבה, ככל הנראה לאהבה חדשה דווקא. לכן, האלבום הזה נראה שמקיף הרבה מאד רגשות בחייו של אדם שנמצא בעשור השביעי-שמיני לחייו.

רגע לפני שנגיע לסוף, ארצה לציין את שיר המוצלח ביותר באלבום, ובכל,אחד מהשירים האהובים עלי ביותר, בוודאי אם מסתכלים על המוזיקה הישראלית בראשית שנות ה2000. זהו שיר קטן ויפה בשם "על ענף רענן" שבו הדובר הוא ובכן, עץ. לכאורה קלישאה ברורה על עץ שפעם גדל, היה יפה, והנה הזדקן וכו כשהמשל והנמשל ברורים. אבל רוטבליט לוקח את השיר לכיוונים מעניינים מאד. אמנם קראוס שר "על ענף רענן לבלבו נעוריי/ צמחתי ירוק ובטוח", אבל בסוף כשגזעו של העץ הדובר כבר חלש לגמרי, הוא שר "הביטו איני נאחז עוד בכלום/ באוויר החופשי אין בי פחד / לצאת לרחף אל מסע הסיום/ אפקיר את עצמי לרוח".

האם יש עוד שיר ישראלי שיש בו כזו השלמה עם הזקנה והמוות? אני מסופק. לכן הייתי אומר שהתמה המובילה באלבום הזה היא תמת ההשלמה. חשוב כמובן גם להדגיש את הקסם הנוסף שבאלבום הזה – הלחנים. הלחנים פה הם סוחפים כמו שרק קראוס יודע. יש לי חבר טוב שלא אהב את האלבום ואמר שקראוס פשוט נשמע פה זקן ועייף, אבל בעיני זו מעלה – נכון שהקול הגבוה כבר הרוס מכל הסיגריות והסמים ואלוהים יודע מה, ושומעים שקראוס קצת מתאמץ לשיר, אבל הקול עדיין מלא רגש, אולי בפעם האחרונה – זמן קצר לאחר הקלטת האלבום קראוס התמוטט ואושפז.

נסיים בשיר, שהוא אולי ה-שיר של קראוס (על אף שהוא לא בהכרח האהוב עלי), שגם נמצא באלבום וזה כמובן השיר "זה קורה". "זה קורה" הוא אנומליה מרתקת בקריירה של קראוס. כפי שהוזכר מספר פעמים, קראוס כמעט ואיננו כותב את השירים שלו – רוטבליט היה השותף המרכזי שלו, ולעתים רחוקות תמלילנים אחרים, בעיקר בשלבים המוקדמים בקריירה. האלבום היחיד שקראוס כתב לו את כל המילים הוא "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" אבל זה מלכתחילה אלבום מאולתר עם מילים מבולבלות מאד, שם קראוס נטל לעצמו חופש מוחלט ואף תרגם את Mother nature sun של הביטלס, ולקח את "אבשלום" של אריק איינשטיין ושינה את כל מילותיו (ולטעמי הפך אותו לשיר יפה הרבה יותר).

אבל "זה קורה" הוא משהו אחר, כי הוא כבר מהשלב הבא של הקריירה של קראוס. קראוס כתב את המילים של השיר אחרי שאביו מת, ופשוט לא היה מסוגל להקליט את השיר. המשבר הנפשי שחש היה גדול מידי. הוא נתן את השיר לאריק לביא שביצע אותו בצורה מקסימה. מדהים שהשיר הזה שחובר כשקראוס היה אמנם אדם בוגר אך לא זקן, מזכיר מאד את השירים מ"יום רודף יום". אחרי הכל השיר מדבר על כך שהזמן מתקדם, אין מה לעשות עם זה, ולסיכום, כשקראוס כתב "זה קורה" אז ה"זה" הוא כמו שראש ממשלתנו אמר – החיים עצמם. החיים קורים מעצם, ומתמשכים, ונגמרים, וזה מה שיש. אפשר לקבל את זה ואפשר לא לקבל את זה – אבל זה המצב הנתון ולך תתמודד עם זה. למילים החזקות הללו הצמיד קראוס לחן מחשמל, והתוצאה ידועה.

ואז, ב"יום רודף יום", פתאום קראוס שר את השיר הזה. והרי מה יכול להיות יותר ראוי מזה? הביצוע הוא מהורהר-דכאוני משהו. מצד אחד, הביצוע של אריק לביא הוא כנראה עדיין הביצוע הטוב יותר לשיר, כי משהו בשירה ובעיבוד מדגיש דווקא את ההמשכיות של החיים ולא את סופם. מצד שני, אי אפשר באמת להתעלם מהביצוע של קראוס שנותר כחותמת שלו על העולם, ואולי גם מתאר יפה את הפרדוכס שבהתמודדות עם האופי הקשה שלו אל מול יצירתו היפה – זה פשוט מה שקורה. מה שאגב אין ב"יום רודף יום" זה יותר מידי הרגשה של חרטה או סליחה. הייתה זו יכולה להיות סגירה מעגל מסוימת אם היינו מרגישים שקראוס מבקש סליחה מהסביבה שבה פגע לא פעם ולא פעמיים. אבל אין את זה במיוחד. יש אמנם חשבון נפש כללי – אבל זה יותר על החיים שעברו. יש בזה משהו קצת מרגיז וקצת לא הוליוודי. דווקא בגלל שקראוס הוא האנטי-גיבור הנצחי של המוזיקה הישראלית, היינו מצפים לסוף כזה. אבל המציאות היא אפורה, ורוב האנשים הקשים, לא מבקשים סליחה על זה שהם קשים – וכנראה שגם רוטבליט הבין את זה, ובכל זאת, תחושה של ריק מסוים.

ונסיים בהמנון:

אסיר נמלט – מחוות לשמוליק צ'יזיק

התלבטתי פה ושם, מה יהיה הפוסט הראשון שבו הבלוג יעסוק כי אני רץ עם הרעיון הזה כבר לא מעט זמן. אבל החלטתי להתחיל פשוט במה שמעסיק אותי בחודשיים האחרונים, וזה אלבום המחווה האחרון שאריאל זילבר עשה לשמוליק צ'יזק, והשוואה הבלתי נמנעת (טוב, היא די נמנעת למען האמת), לאלבום המחווה שפיטר רוט הקליט לצ'יזק, לפני כמה שנים.

איפשהו לפני כמה שנים, נתקלתי בהגדרה מצוינת לכתיבה של צ'יזיק המנוח שחבל לי שלא חשבתי עליה בעצמי – שזה כמו הכתיבה של אהוד מנור, אבל עם דיכאון. זו הגדרה מדויקת מאד וראוי להתעכב עליה, כי אין עוד ממש כתיבה כזו במוזיקה הישראלית ובטח שלא בפופ הישראלי. מצד אחד, הכתיבה של צ'יזיק היא מאז ומתמיד כתיבה פיזמונאית בהגדרה. אריאל זילבר בשעתו סיפר איך הם היו ביחד עובדים על שיר – צ'יזיק היה כותב, ואז גם שורק את המנגינה של השיר, וזילבר היה מפתח ומעבד את הלחן לשיר של ממש. הכתיבה שלו אף מתאימה באופן ייחודי, לפופ הישראלי המיינסטרימי, והשירים שלו שהולחנו הם נעימים ומאימים לאוזן באופן שלא מאמץ אותה ולו טיפה. לזה צריך להוסיף כמובן שהכתיבה לכשעצמה היא יפה מאד – מצד אחד כולל שפע ביטויים יומיומיים לצד מליצות, אך מצד שני היומיומיות המליצית הזו יוצרת משפטים מקסימים ("עולה בערפל / ראשה בעננים/ והוא כל כך סובל/ הוא לא בעניינים").

אבל זה לא עוד אהוד מנור. אין טעם להיות אהוד מנור כשכבר יש אהוד מנור, ועוד בסבנטיז-אייטיז. ולזה יש להוסיף את את השכבה הנוספת שיש בשירים של צ'יזיק, כמעט בכולם – וזה המרכיב של העצב, התוגה, הדיכאון, או איך שלא תרצו לקרוא לדבר החמקמק הזה. מספיק להקשיב לאחד השירים היפים ביותר של צ'יזיק שזילבר הקליט בסבנטיז, "תני לי מחסה" ולקרוא את המילים:

עשן סמיך את עיני מכסה
מחפש אותך, אבל לא מוצא
ולא יודע איך לצאת מזה.

תני לי מחסה – עוד פעם
תני לי מחסה – עוד פעם
תני לי מחסה.

מטוס מנמיך – אני מתחבא
שלשה לילות לך אני מחכה
קורא בשמך – אף אחד לא עונה
רק בחלום אותך אני רואה
מחפש אותך אבל לא מוצא.

שיר מדהים על אדם שנראה שאיבד את אהובתו (או שמעולם לא הייתה שלו, או שהוא מדמיין אותה לחלוטין). במקביל לזה – צריך להוסיף את העובדה שהאיש כאמור רדוף לחלוטין ע"י גורם עלום, והרי לנו תמונה של אדם אומלל. מוטיב השאלה בין מציאות או דימיון אגב נמצא בעוד שירים -כולל למשל "רוצי שמוליק" האופטימי יחסית, אבל גם שם – שוב ושוב עולה השאלה האם הבחורה מדמיינת את האיש או שהוא מציאותי (ואולי זה הדובר בשיר שמדמיין הכל? לא ניכנס לניתוחי שיעור ספרות של כיתה י"ב). זה לא שבשירים של אהוד מנור או פיזמונאים אחרים אין כאב. יש בהם כאב גדול לעתים. אבל אצל צ'יזיק הכאב הזה קשור בתחושת אימה או בדידות שעוטפת אותם. כך גם בשיר "מישהו" שמיד נתפנה אליו.

אין שום טעם שאציג כאן את הקשר בין צ'יזיק לזילבר, כי נכתב על זה המון ואין לי מה לחדש. כן שווה להתמקד באלבום החדש של זילבר שכולו ממוקד אך ורק בשירים של צ'יזק. אמ;לק למי שמחפש את התכלס: אלבום מצוין. עכשיו בואו נחפור בו בפנים:

השיר "מישהו" שזכה גם לקליפ חמוד מאד, מקפל בתוכו את התפישה הצ'יזיקית: יש "מישהו" שרוצה מאד מישהי, היא כנראה לא שמה עליו, ואפילו שכל העיר יודעת את מי הוא אוהב – היא לא מודעת לזה. זה לא מפריע לדובר לשיר בפזמון שכשיש לו את אהובתו – אז יש לו הכל. זילבר והמפיק המוזיקלי דני קרק ("פילוני", האם באמת אנו עוד צריכים להישאר עם כינויים מימי שב"ק ס'?) עשו כאן עבודה מופתית. הלחן הוא קופצני, מרקיד, משמח, אפילו הייתי מעז להגיד שיש בו משהו מעט חצוף וסקסי – אבל בתוכו מקופלות כאמור המילים העצובות-שמחות. הקטעים עם הטאץ' המזרחי מוסיפים, והתוצאה היא שיר שכיף לחזור אליו כמעט כל יום. מה שמדהים זה שזילבר עשה פה צדק עם הביצוע המקורי של השיר, שצ'יזיק הקליט בעצמו. צ'יזיק אכן הקליט כמה שירים אחרי שזילבר דחף אותו לשם, כשהלהיט הכי גדול באופן יחסי, היה "אף אחד לא מזיל דמעה" (שאריק איינשטיין הקליט מחדש באלבום עם פיטר רוט מ2008). על אף שבביצוע המקורי יש נגינת בס יפה (של מי?), ויש לו מעין קסם מיוחד (בעיקר בגלל הסיפור הטראגי של צ'יזיק עצמו), אין ספק שזה ביצוע שהיה נשכח בקלות, והוא כמעט לא מותיר רושם. בביצוע המקורי משהו בתוגה יותר מופיע על פני השטח, אבל דווקא בגלל זה הביצוע של זילבר יותר מעניין ויותר עושה כבוד לשיר הזה.

אייטיז לפנים:

זה לא השיר היחיד באלבום. יש בו עוד כמה פנינות מדהימות. לא הכל ברמה אחידה אמנם, ויש כמה שירים שבהאזנה כוללת לאלבום קצת מרגישים דומים, ואולי גם היה שווה לוותר בסוף על הקאבר לשרית הספרית, ובכל זאת: אל תחמיצו שני שירים יפים מאד בשם "יש זמנים" שפותח את האלבום, ו"אסיר נמלט". שניהם עוסקים בסופו של יום בנושאים המרכזיים בכתיבה של צ'יזיק – בדידות ותחושת רדיפה. שני השירים הללו לצערי לא נמצאים בביצוע של זילבר ביוטיוב. "יש זמנים" קיים ביוטיוב בביצוע של צ'יזיק עצמו באיכות נוראית שלא עושה חסד עם השיר היפה הזה ומטיבי לכת מוזמנים לחפש אותו בעצמם.

אולי הדבר היפה באלבום הזה, הוא שרואים שהוא נעשה מתוך אהבה גדולה, וניכר שזילבר היה מודע לגמרי לגדולתו של צ'יזיק. הגישה שלו לשירים היא מצד אחד לא לחשוש לשנות את ההפקה שלהם באופן חד כך שתהיה להם זהות "זילברית", ועם זאת, רוחו של צ'יזיק מרחפת מעל פני האלבום הזה ללא הרף. הבחירה של השירים היא מדוקדקת, וחושפת יותר מטפח או טפחיים מהכתיבה של היוצר המיוחד שהלך לעולמו בטרם עת. צריך גם לתת את הקרדיט לזילבר עצמו – עם כל השערוריות שהוא מעורר, להישמע בגיל 72 (!) כמו שנשמעת לפני 40 שנה, ווקאלית, מוזיקלית, ואנרגטית – זו סגולה שאין גם לזמרים מפורסמים ממנו.

מה שמוביל אותנו לפרויקט מחווה אחר לגמרי שנעשה לפני שש שנים של פיטר רוט, שבאלבום הסולו השני שלו החליט שכל השירים יהיו של צ'יזיק. צריך לתת קרדיט יפה לרוט שהחליט להעלות את צ'יזיק מהאוב ולחשוף את שיריו. זה לא מובן מאליו בכלל שאמן בשיא יצירתו יעשה מחווה שכזו. נכון שלרוט, לטוב ולרע, יש נטיה לעשות מחוות למוזיקה ישראלית מהסבנטיז ובכל זאת.

אז מה הבעיה? שבניגוד לאלבום של זילבר, השירים לא מחזיקים פה. רוט עשה ניסיון מעניין – חצי מהשירים הם קאברים, וחצי מהשירים הם עם לחן מקורי שלו. בגזרת הקאברים – אכזבה מרה. הנטיה של רוט למשהו שנע בין שירים עם קול קטיפה מלטף לרוק "בועט" באופן יותר מידי מודע לעצמו, לא עובר יפה את העיבודים לשירים. ככה תני לי מחסה הופך למן שיר אהבה מוזר. שיר הזרוק נשמע סתמי, מה תאמרי נשמע כמו להקה בתיכון, ולא נדבר על מה הוא עולל לרוצי שמוליק.
יוצא דופן מעניין הוא שיר בשם "סיפור אהבה" שהוא עם לחן של צ'יזיק, אבל אני עצמי לא מכיר הקלטה קודמת שלו, שאולי בהחלט קיימת. זהו השיר היפה באלבום. לא יודע מה רוט עשה כאן שיצא לו פתאום כזה עיבוד מתוק, אבל יצא לו:

יתר השירים בהלחנה של רוט עצמו, נעים בין המשעמם לנחמד, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק את האלבום הזה. התחושה היא של פספוס. הטקסטים הם כולם יפים כמובן, אבל האישיות המוזיקלית של פיטר רוט, לא ממש הצליחה להחזיק את זה. הפוטנציאל דווקא היה חזק, כי רוט הוא יוצר מאד פופי בגישה שלו, אבל כיוצא להקת מוניקה סקס הוא כן עם ניסיון בהכלת טקסטים יותר מורכבים עם עיבוד נעים לאוזן בשילוב ראוי. אבל זה פשוט לא עובד כאן – ונותר רק לתהות למה. המוזיקה הישראלית הייתה צריכה להמתין עוד שש שנים עד שזילבר השותף הוותיק, יחזיק לצ'יזיק את הכבוד שראוי לו.