כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הזמן היה אביב 2018. מאז הזמן קצת עבר כמובן, ואנחנו באמת כבר מתקרבים לסיום העשור הנוכחי, אם כי הוא עדיין לא נגמר לגמרי ונשאר לו עוד קצת זמן. זה לא אומר כמובן שלא יכולים לצאת אלבומים ישראלים מעולים בזמן שנותר, ואני מתנצל מראש בפני כל אמן ישראלי שיוציא עד 1.1.2020 אלבום נהדר שראוי להיכלל בו. אבל באופן כללי – הרוב כבר מאחורינו ואפשר להתחיל להסתכל אחורנית (למען השם, 2015 הייתה לפני ארבע שנים! ארבע שנים! פאקינג 2015!). אבל יש עוד סיבה אישית והיא כמובן שאני לא מי שהייתי ב2010-11, כשהיה לי שפע של זמן פנוי, והייתי צעיר וחתיך, ובעיקר עם תשוקה עצומה לשמוע המון המון מוזיקה. הרצון הזה עוד שם אבל היות ומלכתחילה נולדתי עם נפש של בן 80, המצב מחמיר במהירות. במילים אחרות – ב2017 שמעתי משמעותית פחות מוזיקה חדשה מאשר ב2011, וזה כנראה לא כי הרמה הידרדרה, אלא פשוט כי הזמן נגמר, העדפות מתקבעות, ועוד כל מיני דברים. חוץ מזה יש לי בלוג קטן, ומי יכנס לפה בדצמבר 2019 לקרוא דווקא את הסיכום שלי, כשכל האתרים הגדולים ממילא יפרסמו מצעדים משלהם. סייג חשוב נוסף הוא שאין צורך להגיד – זו רשימה שמשקפת את הטעם שלי ושלי בלבד. סביר מאד להניח שאנשים אחרים ירכיבו רשימות אחרות. בהתאם גם לטעם שלי יהיה זה הוגן להגיד שאתם תמצאו פה בעיקר רוק, יותר מיינסטרים או פחות. נכון שיהיו נגיעות והשפעות אבל נראה לי שהקו יהיה ברור. בסוף למטה יש עוד כמה המלצות קצרצרות ושם יש גם קצת יותר ז'אנרים. אבל בואו נגיד כך – להמלצות על אלבומי המזרחית וההיפ הופ הטובים שיצאו בישראל בעשור הזה, אני לא בר סמכא מספיק בעניין (אם כי מחבב דברים שונים גם בז'אנרים האלה).
בכל מקרה, אחרי הקדמה ארוכה, ואחרי שכתבתי וחזרתי לפוסט הזה במשך שנה בערך, אני גאה להציג לכם את מצעד האלבומים הישראלים האהובים עלי ביותר לכמעט עשור האחרון. אין שום חשיבות לסדר ואין מקום ראשון או אחרון. הכל אקראי כי אני יכול. בסוגריים השנה, והכלל הוא שלא שמתי שני אלבומים של אותו אמן.
שי נובלמן – יומי הוא חלום (2013)
"חמש שנים שלמות בלי לעשות שטויות עברו לי מהר" שר נובלמן באחד השירים החזקים ביותר באלבום "כל יום משתנה" ששוחרר כסינגל וגם כקליפ חמוד מאד עם מייק בורשטיין. נובלמן פועל ברווחים גדולים מאד בין אלבומי האולפן שלו, אבל יומי הוא חלום – האלבום הראשון והיחיד שלו עד כה בעברית הוא אלבום שהיה שווה לחכות לו. הרוח הנובלמנית הכללית עוד לגמרי שם, ודי מדהים שהוא נעזר דווקא בערן צור כדי לכתוב כמה טקסטים. בכל מקרה התוצאה הכללית היא הרבה יותר ממשביעת רצון, והיא אפילו די מרגשת. באלבום מתובלים גם כמה שירים שעוסקים ביפו שאליה נובלמן עבר לגור בתקופה שבה עבד על האלבום, יש שיר בשם "נטלי" שנכתב במקור באנגלית ונובלמן סיפר בראיון שכשגר בלונדון בעל הדירה שלו אמר לו "תנסה להתקבל עם זה לאירוויזיון ואם לא תכניס את זה רק לאלבום השלישי שלך, כי אם הוא יצא קודם הוא יהיה להיט ויהיה השיר היחיד שיזוהה איתך" – ונובלמן מסתבר אכן ניסה להתקבל איתו לאירוויזיון 96 או 97, לא הצליח, וחיכה עשור וחצי עד שקיים את הבטחתו והוציא את השיר. בכל מקרה, אחד האלבומים שמשלבים כיף ורגש, ונובלמן אחד הבודדים שהצליח לעשות מעברים מאנגלית לעברית (או ההפך) ולשמור על רוח טובה.
בוא לבר – ג' (2013)
נאמן לכלל שקבעתי מקודם, התלבטתי האם לשים את ג' או את "שתיים" שקדם לו. בסוף מה שהכריע זה שג' פשוט כולל שירים טובים יותר. האנרגיות של בוא לבר לא דורשות באמת הצגה כאן, אבל מה שמדהים אותי זה שעם כל הטירוף והצחוקים בסוף יש משהו שבאמת נוגע ללב בכל השירים האלה ובכל הדיבורים על באנגים. ג' שהוא האלבום האחרון של בוא לבר הוא בעצם אלבום מאד עצוב, כולל אחד השירים הכי יפים בעולם בשם "סמיילי תחזור" שהוא בעצם סוג של מחווה ללהקות הפאנק הישראליות השונות. השיר שסוגר את האלבום (טוב, לא סוגר, יש אחריו קטע של חצי דקה בשם "שונא נירוונה" שבו הם שרים שהם עיוורים מבאנגים ושונאים את נירוונה וכו') בשם "לוע הנחש", שגם הוא לכאורה מדבר על באנגים ולהתמסטל וכו, אבל השורה שחוזרת על עצמה "לא אכפת לי אני בלוע הנחששששש" תמיד נשמעת לי לא כמו קריאה מסטולית סתמית, אלא ממש עמדה קיומית של חוסר מעש. או שאני סתם רגשן זו גם אפשרות.
ברי סחרוף – אתה נמצא כאן (2011)
כשאמא שלי הייתה מאושפזת בתל השומר בגלל לוקמיה (הכל בסדר היום תודה) הייתי שומע פעמים רבות את האלבום הזה בדרך לאוניברסיטה או לבית החולים, ובעיקר את שיר הנושא שנכתב על ידי סחרוף, דן תורן ועמיר לב ואת השורה "מה לך נרדם עם הראש רק לשם, אתה כבר נמצא אתה נמצא כאן". זו עמדה מרתקת מאד של סחרוף עד כדי כך שאני כמעט מתפתה להגדיר את אתה נמצא כאן כסוג של אלבום קונספט. אבל האמת שהוא הרבה יותר מזה כי אלבום קונספט מחויב מאד לכללים מאד מסוימים ולקטעי חיבור וכו'. אתה נמצא כאן הוא פשוט אלבום עם תמה מאד ברורה של עיסוק בכאן ובעכשיו ובזהות שלנו. לכן זה גם לא מפתיע שעמיר לב שהוא גדול הכותבים הקונקרטיים ברוק הישראלי לוקח בו חלק. זה לא מקרי שהעיצוב של האלבום משתמש במפות של מדינת ישראל. האלבום כולו כולל סצינות של ישראליות ויהדות בעבר ובהווה ומעמת ומפגיש אותן. העמדה העקרונית הזו שנמצאת ספציפית בשיר הנושא שבה סחרוף כמעט מתרה בכעס – אתה נמצא *כאן*. ומיד אחר כך שר "ריק מעלינו, נשארנו רק שנינו, ורק מה שבינינו זה מה שיכול להאיר מלמעלה". בדיוק קראתי ספר על שפינוזה אז אני מתפתה להגיד שזו עמדה שפינוזיסטית באופן קיצוני כמעט, אבל מעבר להבלים כלליים האלבום הזה טוען שהעיסוק שלנו צריך להיות במה שכאן בפועל, ולא בהכרח באידאה או אידאל. לא כי זה לא חשוב, אלא פשוט כי כמו שסחרוף שר – אנחנו נמצאים כאן. נקווה שסחרוף יפסיק עם כל מיני "פרויקטים" ויחזור פשוט להקליט פזמונים. זה יוצא לו יופי של דבר, שגם פתח יפה את העשור הזה (ממש כמו ש"האחר" פתח את שנות ה2000 והגדיר אותן יפה)
רמי פורטיס – החבר אני (2011)
אי אפשר שלא להזכיר את פורטיס מיד אחרי סחרוף, ובאמת באותה שנה פורטיס הוציא כנראה לא רק את אלבום טוב מאד, אלא באופן כללי אחד המוצלחים בקריירה שלו, ואם מסתכלים על הפאזה שלו מאז "על המשמרת" המופתי – הרי ש"החבר אני" הוא הטוב ביותר באלבומיו ועומד רמה אחת מעל המשולש, ושתי רמות מעל "תולדות הכותרת" ו"מדור פיות" (שלכשעצמם אינם רעים, אבל גם אינם טובים במיוחד). זהו אלבום מוקפד ומדויק שבו פורטיס הצליח לאזן בין הקו הדק מאד של כתיבת שירי רוק טובים, לשירי זרם תודעה שבהם הוא שקע יותר ויותר בשנים האחרונות. אחרי שלמשולש הוא זרק בערך כל שיר שהצטבר אצלו במשך תקופה ארוכה מאד, בחבר אני ניכר היה שהוא יצר מוצר יותר מכוונן, שעם זאת גם שמר עדיין על ראש פתוח מאד. אין באמת שום נפילה באלבום הזה, ושיר טוב רודף שיר טוב, וכיף לשמוע את השירים גם כיחידה מגובשת וגם בנפרד. אבל אולי השיר המקסים ביותר, שלקח לי דווקא קצת זמן לאהוב מאד, הוא השיר הפותח "הרעות היא עם"
אנסמבל שם טוב לוי – שם יש (2016)
טוב, זה אלבום שדורש פוסט שלם שנמצא אצלי בראש, אבל נסתפק בפסקה כי אי אפשר שלא להכניס לפה את אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו בוודאי בשנתיים האחרונות כאן ובכלל. מבין אלבומי האנסמבל של שם טוב לוי, זה ללא ספק המוצלח, היפה והמרגש ביותר – וגם עומד בזכות עצמו. זה אלבום שמביא קצת שירי משוררים (גם שירת יהודי ספרד וגם שירה מודרנית כמו יונה וולך וסמי שלום שטרית), קצת אינסטרומנטלי, וטקסט אחד מתורגם נהדר של פרננדו פסואה שתורגם לעברית, ונקרא "אור הירח", וכמה חבל שאין את הגרסה הזו ביוטיוב. מה שכן, נראה שבלינק הזה אפשר פשוט להוריד את כל האלבום בצורה חוקית (לסקרנים איך הגעתי – תוצאה שלישית בגוגל בערך). אבל זה אלבום שגם שווה לקנות אותו. כאמור, הוא עוד דורש פירוט נרחב על הדרך המיוחדת לדעתי שלקח לשם טוב לוי להגיע עד שיצר משהו נעים כל כך אך עם זאת רלוונטי מאד. קחו פינוק מיוטיוב שסוגר תאלבום בכל זאת
רם אוריון – האחרון (2012)
וממשהו שרציתי לכתוב עליו ועוד לא כתבתי, למשהו שכבר כתבתי עליו. ואם בכל זאת לא קראתם את הפוסט או שמן הסתם שכחתם רק אגיד שבאלבום הזה יש מעין הצטברות של כמה דברים וכיוונים שרם אוריון עבד עליהם, ונראה שהניבו תוצר מאד יפה: בין דורי מנור, לאסף גברון, לרוצי בובה, לדורית רביניאן, לחיה מילר, וגם מלווים ותיקים יותר של רם אוריון – כולם לוקחים פה חלק ויוצרים עם זאת אלבום שעל אף שיש בו לכאורה אקלקטיות גבוהה בלחנים, במילים ובעיבודים – יש בו קווים מקשרים יפים ואפילו מרגשים הייתי אומר. אלבום שמתמודד עם פרידות, עם מרחבים, ושוב עם פרידות. הנה שיר וקליפ יפה ממנו
שני פלג – ניתוקים (2017)
אני חושב שמבין המוזיקאים השונים שפועלים בזירה המקומית בשנים האחרונות, שני פלג היא הגילוי האחרון שלי יחד עם אלבומה הטרי באופן יחסי. בעולם של אינדי ישראלי שלפעמים קצת נשמע שקט או מהורהר מידי – פלג מציעה חדות, ומילים ברורות, וסיפורים מעניינים, ועוטפת את זה בגיטרות סוחפות, ועוד ועוד סופרלטיבים. אבל זה אלבום שהוא לדעתי חשוב מעוד סיבה, משום שזה אלבום שיש בו גם אמירה נשית משמעותית. וזה מסוג האלבומים שסליחה על הקלישאה, גורם לך לחשוב, ועם זאת במקביל ליהנות. זה אלבום אלטרנטיבי כמו שאלטרנטיבי צריך להיראות במלוא תפארתו: מצד אחד עם אמירה, כשיש בו יענו סוג של לכלוך, אבל זה בשום פנים ואופן לא אלבום מחופף. הנגינה בו מדויקת מאד, וזה מסוג האלבומים שאיכשהו, אתה מרגיש שמצד אחד השקיעו בו לא מעט עבודה – ועם זאת יצרו אותו מתוך לב גדול. לא מחזה נפוץ. גם לא באלבומים מעולים אחרים.
שלום גד – תלמי אליהו (2012)
ראשיתו של העשור הזה היה בסימן חזרתו של שלום גד לקדמת הבמה, אחרי ש"אהבה" יצא ב2005 (אני עוד זוכר הופעה בבארבי עם גיל פדידה והכינור), שלום גד די נעלים מהרדאר ופתאום חזר ב2010 עם "קוץ ברוח" שהיה אלבום מעולה, ואז הוציא במשך שנתיים עוד 5(!) אלבומים. חלקם טובים יותר וחלקם פחות אבל בכולם היו כמה פנינות. התלבטתי מאד מה האלבום המועדף עלי של שלום גד, ונראה ש"תלמי אליהו" שחתם את טרילוגיית "המצב" הוא כנראה האלבום השלם ביותר שלו מהעשור הזה. תלמי אליהו הוא כמובן המקום שבו שלום גד גדל, ואולי בגלל זה התוצאה גם הרגישה שלמה מאד. אבל לדעתי בניגוד למצופה, זה ממש לא רק אלבום אישי. זה אלבום שלוקח את האישי כנקודת התחלה ומחוויות קונקרטיות גם שקשורות למקום כמו תלמי אליהו (כך בשיר "העליה לקרקע" למשל), או חוויות באמת אישיות ("עדיין אחיך"), יש בסוף גם אמירה כללית יותר בארבעת השירים שחותמים את האלבום. ונראה שמכל האלבומים של שלום גד (שבעשור הזה נע ביצירה שלו בין האישי לפוליטי), זה האלבום שיש בו נוסחת קסם של ממש.
איה כורם – 2023 (2016)
גילוי נאות: אני מיודד עם איה. ועם זאת, אני ממילא לא אובייקטיבי לגבי אף מוזיקה שאני אוהב. הדבר המפתיע ב2023 הוא קודם כל שמדובר על אלבום קונספט – רעיון שבדרך כלל מפחיד מאד יוצרים ישראלים כי זה כ"כ גרנדיוזי ופומפוזי, ופה הכל יחסית יותר צנוע ורזה. זה לא אומר שאין אלבומי קונספט ישראליים אבל הם עדיין מעטים למדי. 2023 הוא קודם כל אלבום קונספ שלא מתבייש כלל בהיותו קונספט – יש לו מספר, יש לו אינסוף אורחים, יש לו קומיקס שמלווה אותו. יש לו עטיפה ועיצוב שהולמים, והוא כאן כדי להישאר. ובנוגע ליצירה עצמה: הדבר היפה הוא שמעבר לסיפור העצוב שמסופר בו, 2023 הוא אסופה של שירים יפים שעובדים גם לגמרי באופן בלעדי, בלי קשר לסיפור המקורי. הדבר נכון במיוחד למחצית השניה של האלבום, זו שמתחילה ב"דוד" ששר ישי לוי, עובר ב"אלף פעם" של נילי פינק, "אני לא אמכור אותי" בביצוע מקסים של דניאל זמיר, "אישה בסירה" של מזי כהן (!!!), "מצרים" של לאה שבת (שתמיד מרגש מאד) ומסתיים ב"איש טובע" בביצוע של איה כורם עצמה. גילוי נאות נוסף: השיר "חור בבטן" שמבצעת אפרת גוש שמור אצלי בתיקיה מיוחדת ליום שבו אפתח מיני-סדרה על שבתי צבי, כי זה יהיה אולי שיר הנושא. ואידך זיל גמור.
מורין נהדר – גולה גנדום (2016)
אף אחד לא אמר שאלבום ישראלי טוב חייב להיות בעברית. או באנגלית. יש מספיק יוצרים ישראלים שיצרו בשפות שונות. ולא, אני לא מתכוון לאלבום הלדינו של סחרוף ובנאי שלא ממש נגע בי. מורין נהדר יצרה אלבום שלם שמבוסס על שירים פרסיים והצליחה פשוט להנגיש אותם בצורה מקסימה. מטבע הדברים זה אלבום שקצת עבר מתחת לרדאר של רוב האנשים, אפילו של חובבי מוזיקה ישראלית. למרות זאת אם אתם מוכנים לתת לזה צ'אנס אני ממליץ בחום. הקול של מורין נהדר פצצה, וגם בלי להבין את ה שירים הם מחלחלים פנימה בצורה חזקה. תזמור קלאסי-מערבי מלווה את האלבום, לצד "כלים מסורתיים", וגם כמה עיבודי רוק מפתיעים (חפשו את השיר "sari name"). זה באופן מפתיע אלבום קליט מאד לאוזן שלא מרגיש כמו הרבה מהז'אנר שנשמע הכי מאוס ביקום "מוזיקת עולם", אלא פשוט אלבום יפה, מריח כולו מפרסית.
ישראל ברייט – דרגות לכלוך וניקיון (2010)
ישראל ברייט ולהקתו השמחות, הם לגמרי עניין שמחכה לפוסט ובכללי מחכים לסקירה רצינית מאד (לא מזמן כתבו עליהם בארץ אבל בעיני באופן מעט לקוי). ברייט הוא אולי האנטי-גיבור המובהק של המוזיקה הישראלית, ויש משהו מעט דון-קישוטי בהתנהלות שלו באופן מלא חן. חלק מהאנטי-גיבוריות הזו הייתה נעוצה באמת בשנת 2010 כשעשה סוג של מיני-קאמבק וחזר יותר להופיע לרגל צאת האלבום "דרגות לכלוך וניקיון". הלכתי בזמנו ללא פחות משלוש הופעות שלו, כולן בתיאטרון תמונע, מתוכן שתיים עם מעט מאד קהל. ברייט היה חביב מאד, סיפר בכל הופעה את אותן הבדיחות בדיוק ("מוזיקאי הולך לרופא והרופא אומר לו 'אני מצטער יש לך רק עוד שלושה חודשים לחיות' אז המוזיקאי אומר לו 'ממה?'), והפליא עם כל השירים. אני זוכר כמה הופתעתי שהכלים בהופעה היו רק בס, תופים ואקורדיאון, וכך גם רוב האלבום הזה הוקלט. "דרגות לכלוך וניקיון" מעבר לכך שכולל קאבר מחודש לאחד משירי השמחות ("ורה"), כולל ביצוע לשיר "מן המקום שבו אנו צודקים" של יהודה עמיחי (קודר בהרבה מהלחן של יוני רכטר, ובכלל, ברייט מצטיין בלחנים קודרים בעיני), ועוד כמה שירים עם טקסטים מקוריים של ברייט בנימה חצי מבודחת, חצי מהורהרת. קצת מחאתית ולועגת. הקסם של האלבום הוא השיר "כוכבים במקום עיניים" – מעין בלדת המשך ל"בדרך הביתה" הזכור לטוב של השמחות. שיר יפה שכמו שהגדיר אותו חברי רוני, הבעיה היחידה בו זה שברייט לא חוזר על הפזמון מספיק פעמים.
יאפים עם ג'יפים – שק לי בשקר (2011)
ההרכב של דניאל קיצ'לס ונועם יעיש שנחשפתי אליו ממש במקרה בתחילת העשור הקודם, הוציא ב2011 את האלבום הטוב ביותר שלהם חד משמעית. אם על האלבומים האחרים בפוסט כתבתי כמה יש בהם משהו נגיש, קשה להגדיר את "שק לי בשקר" כנעים. ועם זאת, ביחס להרכב שבגדול יש בו תמיד משהו שקצת מסתכל מלמעלה על הכל, יש משהו בשק לי בשקר שנוגע בי עמוקות. במידה רבה האלבום הראשון של ההרכב (בשנת החרב בחוץ והרעב מבית) הרגיש קצת צחוקים, והשני (נבל דוד אדום) הרגיש זועם. האלבום הזה מרגיש בעיקר עצוב. כשבשיר הנושא של האלבום הם שרים "בקיץ של עור נמר/ כל התום שבי בוער/ תאטרון הצלליות של המילים/ בעמק המתייבש/ עולה חזור ומבקש/ לפגוש אותך בקצות החרוזים" אין פה כעס, אין פה השתעשעות מיותרת. המוזיקה כולה חשופה מאד באלבום הזה ולא מחפה על המילים שבעצמן חשופות. רק בשביל זה עם כל ההתקשקשות מסביב בז'אנר הזה, שווה שיש אינדי ישראלי.
אהובה עוזרי – מעלי דממה (2013)
כתבו הרבה על האלבום הזה, ובצדק. אני רוצה להקדים ולהגיד שבניגוד לדימוי מסוים שנוצר על עוזרי, אני ממליץ בחום להיכנס לעמוד שלה בפסוטיפיי- העלו לשם את כל הדיסקוגרפיה שלה, כולל מתקופות בה משום מה נוצר הרושם שהיא לא ממש יצרה, אז ממש לא – היא יצרה המון. והיא יצרה מעולה. ואחרי שהסרנו את זה, אין ספק ש"מעלי דממה" הוא המקרה הגדול ביותר של עשיית צדק במוזיקה הישראלית. המוני יוצרים וזמרים התכנסו והקליטו שירים של עוזרי, בין אם לקחו חלק ביצירתם יחד איתה או לא. מבין אלבומי המיינסטרים המובהקים של העשור הזה, זה אולי החשוב והיפה ביותר. כי אם יש משהו שמצליח איכשהו לקלוע להגדרה המאד חמקמקה של "מוזיקה ישראלית" כניסיון נואש ליצור את אותו "גשר בין מזרח למערב" (ביטוי נוראי), אז מעבר להצלחה של עוזרי בכללי בקריירה שלה (שלא זכתה להכרה) – זה אלבום מובהק שהכל מתערבב בו באופן טבעי. ואת היופי בשיר הנושא כבר הסבירו יפה ממני ולא ארחיב. רק אגיד לכם לא לפספס שם את השיר החמוד מאד שמאור כהן הקליט.
שי צברי – שחרית (2015)
זה מתבקש כמובן לשים את צברי מיד אחרי האלבום של עוזרי. רק אגיד שבהרבה מקרים שי כל מיני יוצרים "מבטיחים" במוזיקה הישראלית שמאד מוערכים בכל מיני חוגים, ואז יוצא להם אלבום ומתברר שזה חתול בשק, וכל הזמן הם סתם עוד פוטנציאל שלא התממש לגמרי עד הסוף, כשכולם רק רוצים שהם ילכו עם משהו עד הסוף. זה חד משמעית לא המקרה של שי צברי או האלבום הזה. התחושה הייתה שכולם הימרו עליו – והימרו בצדק. זה אלבום בכורה ענק ומוצלח מאד, שמתכתב עם כל מה שהוא צריך להתכתב בו. הוא כולל חטיבה קצבית חזקה, סיום מהורהר מאד, קול מדהים של צברי, גיבוי מאחורה של הפקה טובה, כל החשודים המידיים שתרמו את מיטב כישוריהם ליצירת שירים חזקים (ברי סחרוף, נועם רותם), וכמובן צברי עצמו. האלבום הזה צריך להיות בטופ ולו רק כי שי צברי הצליח לעשות דבר מדהים – הוא הצליח בעצמו ליצור את הלחן היפה ביותר ל"קשה בלילה בלי אדם" של אברהם חלפי (ובכך הביס את יוני רכטר, ישראל ברייט, אלון עדר, ובטח שכחתי כמה). היה שווה לחכות.
ארז לב ארי ופטריק סבג- העץ הבודד (2013)
פטריק סבג הוא כנראה מהשותפים השקטים ביותר שיש במוזיקה הישראלית לאמנים שונים ועם זאת הוא רב השפעה. עם זאת הרבה פעמים הוא שותף דווקא לשירים שלא ממש מעניינים אותי. ארז לב ארי הוא סיפור אחר לגמרי, והוא היה ונותר אחד היוצרים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית שנעה בין המיינסטרים לשוליים. השיתוף פעולה ביניהם לא מפתיע – שניהם היו חברים בהרכב המאד נשכח כשניקו תתחיל לדבר אבל פה היצירה היא שונה לגמרי (נגיד ככה, לא פלא שכשניקו תתחיל לדבר הוא הרכב, ובכן, נשכח). תשעה שירים מהודקים ומהורהרים מאד, עם הגב של ברי סחרוף ומיכה שטרית, ועם סגנון שמצד אחד קשה לקרוא לו קליט, ועם זאת יש בו משהו שמאד תופס אותך. זה אלבום שאם אני לא טועה הוקלט במדבר, וגם שורה עליו אווירה מדברית לחלוטין. התחושה שמתקבלת פה היא בסופו של דבר, של מעין אלבום משודרג של ארז לב ארי מארח חברים אבל היות והשניים הוציאו את האלבום במשותף הרי שזה אחד משיתופי הפעולה הכי מוצדקים שיצאו אי פעם.
קובי אוז – חלום עקבותיך (2015)
בניגוד להרבה אמנים מהניינטיז שתהילתם מאחוריהם, העשור האחרון היה פעיל למדי עבור קובי אוז. ממש בתחילתו הוא הוציא את האלבום עם הטוויסט היהודי "מזמורי נבוכים" וקצת אחר כך את "מזמורים נוספים", וכמובן גם האלבום של טיפקס עליו כבר כתבתי בבלוג זה. אבל בין לבין הוא הספיק להוציא גם את אלבום הקאברים הזה שהוא גם אלבום מעולה שלו ואפילו הייתי מגדיר אותו רחמנא ליצלן – אלבום חשוב. הרעיון פה הוא קאברים לאריק איינשטיין בפרשנות חדשה. זה נכון שלא כל שיר פה מחזיק לגמרי אבל יש פה כמה הפגזות יוצאות דופן. "בואי אמא" שמחזיר את השיר למקורות הרוסיים שלו, "תמיד זה הים" שמוציא את השיר האלמוני שאיינשטיין הקליט ב1999 והופך אותו לפנטזיה יומיומית סוחפת על תל אביב, "מאחורי השער" שלא נופל מהמקור, "היא תבוא" שמטעין את התקווה לשלום באנרגיות חדשות, וגם שיר הנושא "חלום עקבותיך" – שיר חביב מאד עם הלחן של קלפטר והמילים של אברהם חלפי, שפשוט שודרג בעקבות הקאבר לדרגת שיר שאי אפשר להפסיק להאזין לו. אם אלבום קאברים אחד – זה זה.
נועם רותם – ברזל ואבנים (2011)
איפשהו בתפר הזה שבין סוף העשור הקודם לתחילת העשור הזה, נועם רותם היה הדבר הכי חשוב ברוק הישראלי המתחדש בארצנו. ונכון שמאז קצת פחות שומעים ממנו והתוצרים טיפה ירדו אבל זה מסוג המקרים שבאמת לאור תוצרים כל כך טובים בעבר, הוא מבחינתי כבר עשה את שלו. ברזל ואבנים הגיע אחרי "עזרה בדרך" המדובר שעסק בעיקר במחלת הסרטן של אשתו של הזמר, ומהבחינה הזו ברזל ואבנים היה יצירה קצת יותר משוחררת שלא עסקה בנושא אחד. ואכן יש פה כמה וכמה נושאים יפים מאד: צה"ל, משפחות מפורקות, תל אביב, נוסטלגיה, ומערכות יחסים. כדאי מאד לציין את "הכיתה שלנו", שיר פולני במקור ועגמומי מאד שקשה שלא להזדהות איתו גם אם למדת בכיתה אחרת לגמרי. גם "ברזל ואבנים" השיר הפותח, הוא מהפזמונים היפים על אורבניות ישראלית והשפעתה על הנפש. הדבר היפה באלבום הוא שהייתה תחושה שאחרי עזרה בדרך רותם יתקשה קצת ליצור עוד פזמונים חזקים אבל היו לו בקנה מסתבר עוד אסופה של שירים מצוינים שלא נופלים בדבר מאלו שקדמו להם.
אפרת בן צור – עיר מרוחקת (2019)
האם "עיר מרוחקת" הוא בכלל אלבום? יש פה שלושה קטעי מעבר, שיר שכבר הופיע בפרויקט "שרות חוה אלברשטיין" (מהבודדים שהיו מוצדקים שם), רצועת בונוס, ומעבר לכך עוד חמישה שירים. לכאורה זה יותר מן מאש-אפ לא ברור, אז איך יצא מזה לא רק האלבום הכי טוב שלם ובשל של אפרת בן צור בקריירה שלה, וגם אלבום מצוין בכללי? כנראה כי משהו באופי המוזיקלי של בן צור מספיק חזק גם כשאוספים כמה וכמה חלקים ותופרים אותם ביחד. מעבר לכך צריך גם לציין – חמשת הקטעים שהם שירים "אורגניים" נקרא להם כך, הם פשוט שלמות. היה אפשר להוציא אותם כEP ולהסתפק בזה, אבל יתר הקטעים מהווים גם סיכום יפה לפעילות היצירתית של בן צור בשנים האחרונות. נראה שאין היום אף יוצר בישראל שהולם עבורו יותר לשיר שירי משוררים (ומשוררות, אם לדייק) מאשר אפרת בן צור. הקול המכשף שלה מתאים לאווירה המהורהרת של השירה העברית, וכך נוצר אלבום מרגש, ברמה גבוהה (שאחראי לה עומר הירשמן, איש שעשה עלי בייביסיטר!), שמעלה מחשבות נוגות על טבע האדם המתחבא בשירים.
לונה אבו נסאר – אספר לך/ أحكيلك (2013)
האמת היא שקשה לי לקבוע האם האלבום הראשון של אבו נסאר יפה יותר מהשני שלה, אבל לצורך המצעד הזה, נבחר באלבום הבכורה (בינתיים גם יצא אלבום הופעה נהדר). עם מינימום של כלי נגינה, בהפקה אקוסטית, ואלבום שחציו בעברית וחציו בערבית שכמובן רק מעצם קיומו ככזה הוא נוקט באמירה פוליטית מסוימת ועם זאת, אסופת השירים הזו היא אישית לחלוטין. שיר הנושא "אספר לך", מטריד את רוחי באופן חיובי עד היום. למי השיר בדיוק נכתב? כשאבו נסאר שרה בו כמעין שיר ערש "ירח שלי תעצמי עיניים אל תדאגי" – האם היא בעצם פונה לעצמה? (לונה זה כידוע, ירח), האם היא שרה בשם אמא שלה? או שיש פה דימוי אחר? החידתיות הזו נשארת בכל יתר האלבום. ועם זאת, למרות שזה נשמע מהצד כמו אלבום מאד אישי ויוצא דופן מדהים עד כמה נעים לשמוע אותו. זה אלבום שאפשר גם לשים אותו ברקע – אך מומלץ בחום לשקוע בו.
אל המשורר – שני אדונים בשלג (2017)
החבורה של אל המשורר כשהוקמה, ניכנסה לכאורה למקום הכי מעצבן שיש – מוזיקה עם אג'נדה של החייאת התרבות העברית. אבל כמשהו נעשה באמת מתוך יצירתיות ותשוקה, התוצאה נהדרת. האלבום הראשון היה משירי ביאליק, והשני שבו נעסוק עוסק בשיריו של המשורר היהודי-ורשאי הנשכח ולדיסלב שלנגל ששיריו מתארים בגוף ראשון ממש את מסלול השואה הקלאסי כמו שלימדו אותנו לכאורה בבית הספר- אנטישמיות, נאציזם, אימת המלחמה, הניסיון להימלט למדינת מקלט, גטואיזציה, יאנוש קורצ'אק, מרד, חיסול, כיליון. אבל שלנגל היה כותב מחונן, ולכן הוא מתאר את הכל עם שפע של הומור, ביקורת, אכזבה, אהבה, פנטזיה וייאוש. מסביב מה שאל המשורר עצמם עושים (גילוי נאות: אורי מייזלמן המתופף הוא אדם יקר שאני מכיר) הוא פשוט לספק את התמיכה כדי להקים את השירים ואת שלנגל ואת המציאות שבה הוא חי לתחייה. זה מסוג האלבומים שגם כדאי לקנות את אריזתם הפיזית גם בעידן הדיגיטלי – החוברת שופעת במידע והסברים מאירים על השירים ועל חייו של שלנגל והמציאות שבתוכה הוא יצר. חציו השני של האלבום שכולל שירים ארוכים יותר – כבר מגיע לרמה של יצירת מופת, והמאזין פשוט נשאב אל הטירוף הבלתי נתפס של העבר הלא כל כך רחוק ההוא. מומלץ להאזנה ולא רק ליום השואה. השיר על יאנוש קורצ'אק אורכו כמעט כשבע דקות, ואי אפשר להאמין שהוא מתאר מציאות פשוטה שהתרחשה.
אליוט – 5772 (2013)
איך זה מרגיש להיות מוזיקאי פעיל מגיל צעיר אבל רק בגיל 46 להוציא אלבום סולו ראשון? כנראה שלאליוט הפתרונים, וכנראה שלפעמים דברים טובים צריכים להמתין ולהבשיל. בשעתו כשהאלבום יצא, אליוט ציינה שמותו של אביה בשנת 2010 היה זרז גדול מאד להוציא את האלבום הזה והוא גם מונצח היטב באלבום, בקאבר שהיא עושה לשיר הילדים הידוע "לאבא שלי יש סולם", שגם ככה טעון מלכתחילה במשמעויות מצמררות, ועל הרקע הזה, של אדם מבוגר ששר על אביו המתח מוכפל פי כמה. אבל 5772 הוא לא אלבום רק על היחס של אליוט לעצמה או לאביה (וגם לאמא שלה, אגב). שיר שיר שעוסק בקוויריות, ביחסי יהודים-ערבים, בעבר, ביצירה, ובמה לא. בערבוב בין כתיבה אישית לשירי משוררים, בין אנגלית לעברית, בין גיטרה אקוסטית לרקע אלקטרוני. זה אלבום שמלא בהרבה רבדים שמתגבשים לאמירה מוצקה אחת יפה. איכשהו, משהו באלבום הזה לא הותיר חותם קדימה במוזיקה הישראלית. אולי בגלל שאליוט לא הוציאה מאז עוד אלבומים, אולי כי באמת קשה להוציא אלבום סולו בגיל 46. אבל אם פספסתם אותו והוא עבר מתחת לרדאר שלכם, אני ממליץ להקשיב ולהתמכר.
גרשון לייזרסון – אין וואלד אליין (2017)
מוזיקת היידיש בימינו היא עניין שראוי לפוסט נפרד ואולי אפילו לבלוג נפרד. ככלל, ישנה מיני-תחיה בתחום היידיש גם בישראל בשנים האחרונות. זה מיני, כי כשאני הולך להופעות מי שבעיקר מגיעים בקהל הם רוסים זקנים, ומעט משוגעים לדבר. אבל אם יש מישהו שאחראי בכל זאת לכך שיש בכל זאת פעילות חיה בתחום, הרי זה גרשון לייזרסון. לייזרסון הוא כנר שאחראי להקמת ההרכב אוי דיוויז'ן בעשור הקודם (הסיבה שהתחלתי לשמוע את אוי דיוויז'ן הייתה מההתלהבות שלי שנועם ענבר הסולן של הבילויים היה אז הסולן של ההרכב. היו ימים). מאז הוא עסק בעוד כמה פרויקטים, ו"אין וואלד אליין" (לבד ביער) הוא פרויקט הסולו הראשון שלו אם אינני טועה. מצחיק לשים אותו פה לצד אלבומים אחרים, ובכל זאת זה פשוט אלבום ענק, ואם רציתם לשמוע הקמה לתחייה של יידיש – זה צריך להיות האלבום עבורכם. מה שיפה הוא שלייזרסון לא הלך על טריק יחסית מאוס של סתם לשיר שירים ישנים ביידיש מחדש. הרי ממילא רוב הקהל בישראל לא מכיר אותם. במקום זה הוא לקח טקסטים ישנים – חלקם נכתבו ע"י "עממי", חלק ע"י אברהם סוצקובר ואחרים, ופשוט לקח והלחין אותם. התוצאה היא אסופת שירים מצוינים, עצובים, שמחים, על הגלות, על ציונות, על הקיום האנושי, ועוד.
טל הפטר – 10 שקל (2018)
הפטר החל להתפרסם דווקא יותר בתחילת העשור עם פרויקט "נסים והנפלאות" המעולה שלו, שהיה מן ניסיון מעניין לעשות מוזיקה מזרחית-אינדי. קשה קצת להסביר את זה, אבל בעלם שבו יש הרבה הרכבים שמנסים לעשות מזרחית קצבית אבל שלא כחלק מהתעשייה, הפטר הוא בכל זאת שונה. בד"כ תחום הרוק המזרחי/מזרחי-אינדי שמור לשי צברי פינת A-WA כשהדגש הוא על טקסטים ברמה גבוהה והפקה מקפיצה, או פשוט לשיר בשפה שאיננה עברית דברים שלא באמת חשוב להבין והעיקר שיהיה כיף ושמח. כל זה נחמד מאד, אבל הפטר מכוון למשהו אחר לגמרי. אלבום הבכורה שלו דווקא היה עם מילים פשוטות יחסית, אבל במוזיקה היה משהו לא פתור בקטע טוב. זה נשמע כמו אביתר בנאי שעושה מזרחית. אבל כל זה היה מבחינתי רק הכנה לEP מצוין שהפטר הוציא ב2018 ונראה שבקושי שמעו עליו. 10 שקל לוקח כיוון של מן מזרחית-אלקטרוני, וקצת יותר מתקרב ברוחו המוזיקלית לגל המזרחית-אינדי הכללי שיש, אבל ברמת הטקסט הפטר הלך על קו עוד יותר אישי ומרתק. שיר הנושא שסוגר את הEP שבו הוא שר "איך מצאתי עשר שקל על המדרכה/ ומסביבי כל העולם בכה" ממשיך לרתק ולהדהים אותי כבר שנה שלמה. אולי זה מסוג המקרים שאלבום נוגע בך באופן אישי בלי שאתה באמת מצליח להסביר למה, אבל אולי אתם תמצאו הסבר.
דודו טסה – סחרחורת (2012)
מה שכיף מאד בדודו טסה זה שקשה עד בלתי אפשרי לקבוע אפילו בעשור הזה מה האלבום הכי טוב שלו. למעשה העשור הזה הוא כולו בסימן דודו טסה, והצמיחה המדהימה שהוא עשה. סביר להניח שבעשור הבא נראה אולי קצת ירידה וזה בסדר גמור כי טסה הביא שורה של אלבומים מדהימים, שנראה שמי שהתחיל אותם היה באמת "סחרחורת".. אלבום שמצליח לשלב מצד אחד כמה המנוני רוק מעולים שהיו בעשור הזה ("יש בינינו בית") אבל גם מתנסה בשיר של יותר מ6 דקות למילים של אלכסנדר פן, שהוא למעשה שיר הנושא של האלבום. אפילו העטיפה של האלבום מסקרנת ומכניסה אותנו לאווירה יוצאת דופן. בצדק אומרים שכנראה חלף העידן שהרוק בישראל היה ה-ז'אנר האהוב ביותר וזה בסדר גמור. אבל אין ספק שלתוך רוק המיינסטרים, המוזיקה של דודו טסה והאלבום הזה בפרט (שמבחינות רבות הוא מיינסטרים מוחלט) הם תענוג של ממש. אם כבר רוקיסט פופולרי – מצוין שזה טסה, ומצוין שזה הרבה בזכות האלבום הזה.
עוד הרבה אלבומים ישראלים שאהבתי בעשור הזה וקשה קצת לכתוב ואי אפשר שהרשימה הזו תהיה ארוכה מידי, אבל כן שווה להאזין להם אם אתם מחפשים המלצות (לא כולל אלבומים שכבר כתבתי עליהם בבלוג בעבר שכמובן מומלצים והם לא ברשימה): שני האלבומים ששלמה בר הוציא (בסוד תפילת ערער; עד כלות נפש ואחריה של שירי יוסף צבי רימון), שפי ישי – גבר לא ידבר על כך, רונה קינן – זמן התפוז, קובארי – דת בית אלוהים אהבה, אורסולה שוורץ – קודש חול ים, לירון עמרם – חלום ישן, גידי גוב – אם היינו, תומר ישעיהו – טריפולי, שני קדר – ניהול מצבי משבר, מאור כהן – מקום שקוף, אלון עדר – משתלבים בנוף, יוחנן קרסל – מה לי ולהיסטוריה, UBK – אוזו בוזוקה, אהרון רזאל – קבעתי את מושבי, מורה – מורה, נטע וינר – בזכות השיבה, הדגש נחש – זמן להתעורר, אביתר בנאי – יפה כלבנה, עומר אדם – אחרי כל השנים, ריף כהן – A Paris, קורין אלאל – כאחד האדם, דיקלה – ואם פרידה, שני אלבומי החצר האחורית, אלי גורנשטיין – ונחיה, רוני ידידיה – העולם מצויר כגלויה, חיים רחמני ורוני סומק – מדרכות מפיקות חשמל, כהן @ מושון – ימים ארוכים, רמזיילך – צוזאמן, עוזי נבון ומכרים – עוזי נבון ומכרים, אורי הרפז – מנגן נחום היימן, עמיר לב – נוגע בדרכון, יוני לבנה – אל מכרות הסוכר, רות דולורס וייס – בשפת בני האדם, יהוא ירון – דברים יומיומיים כאלה, טל גורדון – לא יום ולא לילה, והיום בדיוק שמעתי את החדש של פיי שפירו וגם אהבתי, אז מי יודע. יצאו כמובן עוד לא מעט אלבומים שהיו אחלה, אבל נעצור כאן.
לחיי העשור הבא. סה"כ למרות הטענה על תקיעות במוזיקה הישראלית, הרי שכל הזמן יוצאים דברים יפים. נכון שלפעמים רציך קצת לחטט, נכון שיש תקופות טובות יותר ופחות, אבל לא נראה לי שעבר עלי איזה רבעון בלי אלבום חדש שנהניתי לשמוע. כל הכבוד לכולם, ובהצלחה.
תנין זקן 
סקירה מעניינת מאוד, אבל מוחה בתוקף על העקיצה של ״כשניקו תתחיל לדבר״. אלבום נפלא שנשכח ולא בצדק
אהבתיאהבתי